יום חמישי, 16 בינואר 2014

חדרים אחרים

האוויר שבחוץ רוטט כמו לפני גשם, אף שגשם ממש לא יורד. דומה הדבר לאותו זקן שבעינו הימנית לעולם תקועה דמעה, אם מחמת הגעגועים אם מחמת השכרות.
קורה שאני הולכת ופניי הן ספר פתוח ואנשים ניגשים אליי ואני ניגשת אל אנשים, והזמן עובר כמו מעצמו, והזמן עובר. טוב לו לאדם להיות ספר פתוח.
אך ישנם ימים אחרים, קהויים. עננה הולכת ומקדירה נקשרת מעליי, והזמן איננו עובר, והזמן בכל זאת עובר, ופניי הן ספר חתום.
מה לי ולימודי התואר השני? כששואלים אותי לאן מועדות פניי אני עושה פני חכמה, אך מיום שנרשמתי ללימודי התואר השני אני ממעטת לעסוק בשאלות קיומיות, ורק ביני לביני אני חולמת בהקיץ על מדשאות ירוקות וחלונות מקושתים. ומה בסופו של יום מבדיל אותי מחולמי החלומות, לבד מאותו צרור מרוט של מפות אוצר דמיוניות שבו הללו מחזיקים? החודש למשל, קראתי על אנשים החיים ברצועת איים קטנה באוקיינוס השקט, וסיפור חייהם, עם שהוא מעציב אותי, מהלך עליי קסמים. כל זמן שאני בירושלים לבי נמשך אחר החוץ, וכל זמן שאני בחוץ לבי נמשך אחר שגרת יומי בירושלים. כשאני בחדרי אני חושבת "מוכן לי חדר אחר", וכשאני בחדרים אחרים אני מזדרזת לשוב לחדרי. אדם הנולד בירושלים נכון לו שימות בירושלים. אך כלום רציתי לכתוב כאן על המוות? וכמה קלה היא היד הנמשכת אחר מחשבות אלה, כאילו יש כאן משום עמקות ולא להפך, עצלות המחשבה. גם לא אחר החנוטים המצריים אני נמשכת, אחרי אותם שהם חצי-מתים או חצי-חיים ובדרך זו של חצי-הכרעה מעבירים הם את חייהם. לא אחרי אלה, כי אם אחר האנשים הממוכנים, שלבם מנגנון משוכלל, והם נמשכים אחר תנועתו האוטומטית. "לפעמים אני לוקח את הילדים לנמל ומשכיר מאחד הדייגים סירה ויחד אנחנו משייטים ומעיפים עפיפונים, שכן הרוח טובה יותר בים", אומר לי איש אחד ובעינו הלבנה, המתה, תקועה חיוניותו כולה, כאותו נמר שחירותו תקועה לו בין שיניו. בחיוניות מסוג כזה אני חושקת. פעמים קורה שאני חושבת "יכולה את להיות פקידה בבנק, ללבוש מעיל אדום ולקשקש בניירותייך. או שיכולה את להיות מנהלת אכסניה, או למכור בגדים משומשים" ומחשבות מסוג כזה משיבות רוח לנפשי, אף שיש בהן מן היומרה שבמחשבה על "החיים הקטנים". נו, אם כך אני יומרנית, אך האם אין חן ביומרה זו של השואפים לפשטות?

טוב, לעניינינו!
בתחילת החודש העברתי את תכנית הרדיו החמישית שלי בקול ירושלים החופשית, תכנית שהוקדשה לגירוש שדי הנוסטלגיה (תשמעו, בלב לבי מובן שאני אדם נוסטלגי, אבל צריך לדעת להבחין בין מוזיקה נוסטלגית למסיבת כיתה סתם).


השיר הרביעי שהשמעתי לקוח מהאלבום האחרון של Stephen Malkmus and the Jicks. בשונה מאלבומו הקודם של מלקמוס, שבו הפקתו של Beck כמו שורה בכל (גם אם במרומז), באלבום האחרון, Wig Out at Jagbags הוא נקרא, מלקמוס חוזר למפיק Remko Schouten שליווה אותו עוד מימי Pavement. איך קוראים לאלבומים שכאלה... "יציבים". ומעניין הדבר, שכן בהופעה החיה של מלקמוס, למרות ההשקעה בהחלפת גיטרות בין השירים, נדמה היה שהגישה הכללית היא כזו של אדם זרוק וזורק. באלבומיו של מלקמוס לעומת זאת, ההפקה רחוקה מזורקת. שנים-עשר שירים יש באלבום וכולם עשויים היטב. עוד אלבום משובח לאוסף.

(הקליפים שלו בכל זאת זרוקים)

יום רביעי, 1 בינואר 2014

איחול לשנה החדשה וגם בונוס: (אני שונאת) מיקסטייפים

לעזוב. לעזוב הכל כאילו בזה תלויה שפיותי. לצמצם את חפציי למזוודה ואחרי כן לצרור, ולבסוף למטפחת. יש ברשותי חפצים רבים מדי. אינני יכולה לעזוב. ובכלל, כלום מאמינה אני אמונה תמימה, כלומר אמונה שלמה, במימרה השחוקה לעייפה: "משנה מקום, משנה מזל"? אינני מאמינה. ואף זאת אני יודעת: לכל אשר אלך אשא איתי, כמאמרן של הנשים המלנכוליות, את פעמון הזכוכית הזה שאין (חרף ניסיונה של המשוררת) לנפצו.
פסקה יפה: "מאחורי המניעים המוצהרים למעשינו מוסתרים בלי ספק מניעים טמירים שאין אנו מודים בהם, אבל מאחורי אלה יש ודאי מניעים טמירים עוד יותר, ועליהם אף אין אנו יודעים דבר. רוב מעשינו יום-יום אינם אלא תוצאה של מניעים עלומים, כמוסים מאתנו" (אני מותחת קו מתחת למשפט האחרון).
ובכן, הנה עוד שאלות העשויות להנץ במוח המלנכולי-נשי: לאן כל זה מוביל ומה אעשה עם חיי, ואם אמנם אעשה האם יהיה זה מתוך כורך פנימי או חיצוני, ומתי הכורך הפנימי הוא לא יותר מאשר הפנמה של החיצוני, וכלום זה משנה?
עכשיו יגידו האומרים שבעייתי אינה מהלא נדירות (רוצה לומר: שכיחה, ואפילו רחמנא לצלן, אופנתית), ומקורה במוח הקודר והמשועמם, המפיק תענוג דווקא מהבלתי נתפס, המעורפל, זה שאין להשיגו ומשום כך אינו משום איום מיידי לחיים המיידיים. והאם לא שמענו בעבר גם על מקרים בהם אדם חש בתאוות השינוי רק כדי לגלות מאוחר יותר שלא היה זה אלא קלקול קיבה? אך אני הלא סובלת מקלקול קיבה זה כבר כמה וכמה שנים, ובקיצור, מדובר בקלקול חמור.
אתמול בלילה, שנשתנה מכל הלילות מחמת הצפיפות והתאווה ליהנות, ביקשנו לאחל לעצמנו, תוך השקת כוסות פלסטיק, איחולים לשנה החדשה. נו, זו מחווה מאוסה כמובן, וכמוה היו האיחולים. אך הנה איחול כן שאני עשויה בכל זאת לאחל לעצמי: הניחי אותם. את החרב ואת המגן.
ובאנגלית:

במסיבת קוף-תוף הראשונה שקיימתי בחודש שעבר, חילקתי חמישים מיקסטייפים כסופים שעליהם עמלתי כך וכך שעות. השירים המאוגדים בהם אמנם רחוקים שנות אור מסיכום מוזיקלי של השנה החולפת, אך הם נחמדים למדיי (וזאת חרף שנאתי המולדת למיקסטייפים).

01. Mac DeMarco - Cooking Up Something Good
02. Tame Impala - Feels Like We Only Go Backwards
03. Wild Nothing - Data World
04. Girls Names - Hypnotic Regression
05. Real Estate - Younger Than Yesterday
06. Kurt Vile - Never Run Away
07. Smith Westerns - Fallen In Love
08. The Strokes - Welcome to Japan
09. Golden Suits - Wash It Away
10. Stephen Malkmus and the Jicks - We Can't Help You
11. Chad VanGaalen - Cross Trainer
12. Arcade Fire - Porno
13. Metronomy - The Look
14. Noah and the Whale - Blue Skies
15. Wilco - Everlasting Everything