יום רביעי, 26 בפברואר 2014

חתול-פרה, לחם וחמאה

לא כתבתי כאן ולא כתבתי שם וכבר נדמה היה לי שלא אכתוב עוד לעולם!
האם תוכלו לשער, אם כן, מה גדולה הייתה שמחתי כאשר מצאתי במחשבי מסמך ובו הרהורים וקטעי שיחה שיצאו מידיי (כך מסתבר), לפני שנים אחדות? בפוסטים הקרובים אשתף אתכם בפיסות אלה. סוף, סוף נמצא לפנינו חומר ראוי לריפוד המוזיקה.
את הקטע הבא כתבתי אחרי נפילתו של מדף ספרים על ראשי. מקרה מצער, תאמרו, אך טריוויאלי, והאמת אתכם, לולא היה בו כדי לאלף בינה.
קראו מתוך הקשבה לטקסט!

***

פגשתם אותי, איך לומר, באמצע הדברים. מדף הספרים קרס ברגע אחד והספרים נפלו לכאן ולכאן. גם בראשי פגעו הספרים, אך למזלי הפגיעה אינה חמורה, אלא מה? כעת נדמה לי שאני מואסת בספרים כולם. והנה, תוך שאני עורמת לפניי את הספרים (ספרי פילוסופיה וספרי עיון וגם ספרים ספריים, כלומר פרוזאיים) ומיישרת את ניירותיהם שחלקם נתקמטו וחלקם נקרעו, אני מגיעה לידי הכרה שלא בספרים הבעיה אלא במי? בי, ועוד הפעם בי! שהרי לנגד עיניי צמח הסדק שתחת רגלי המדף, כזרע שסופו להיעשות לעץ עתיר שורשים, וזה מעלה על הדעת את דימוי העץ המשפחתי, כמאמרו של הפזמונאי: "עץ חזק הוא זה ששורשיו חזקים". אלא שבמקרה הזה הצמיחה הביאה דווקא לגדיעה, והקץ למדף הספרים! ולא שהפגיעה בראשי חמורה. אני חוזרת ומרגיעה: הפגיעה בראשי איננה חמורה! אם כן, מדוע תאונה זו חוזרת ומופיעה בחלומותיי, עד אשר אני מתעוררת בבעתה מפחד שהבית כולו קורס עליי והנה עוד רגע ואני טובעת בהריסות העשויות פיסות נייר וגבס? לא, הכשל אינו בספרים, אלא בי, שלא פעלתי במהירות הראויה כאשר זיהיתי את הסדק לראשונה. אני רוצה להגיד: "כאשר חזיתי בהיוולדו של הסדק", אבל נדמה לי שזו מימרה מליצית מדי.
אך מה אירע קודם לגדיעתו של מדף הספרים? האם בינתי עזבה אותי ברגע הפגיעה עד כדי כך שאינני זוכרת כעת מה קדם לה? אהא! כעת אני נזכרת! בהיתי בתמונות של חתולים. חתולים אפרפרים וחתולים כחלחלים, וחתולים שעינם כעין הענבר, וכאלה שעיניהם עצומות כנגד בוהק השמש. כל חיי אני בוהה בתמונות של חתולים ואין תמה שדעתי הולכת ונשחקת, עד שאינני יכולה עוד להביע את מחשבותיי בבהירות, ותחת זאת אני פוערת את פי כדרכם של הכסילים שלשונותיהם שרויה בפיהם. במקרה של החתול, אגב, לא בפה ולא בלשון טמונה הבינה, אלא באוזניים והבטן. ישנו חתול אחד המתגורר בדירה שבקומה הראשונה בבניינינו ועיניו העגולות תואמות לבטנו העגולה. טיפש גדול, וטיפשותו הגדולה מתחרה רק עם הססנותו שאין לה גבול. "בוא הנה חתול-פרה!", אני קוראת לו בלחישה נרגזת (כינוי זה דבק בו בשל גודלו ובשל כתמים שחורים שמנוקדים בפרוותו הלבנה), אך זה בורח ממני כאילו לא אוהב אני אלא אויב. הייתי רוצה חתול שמן שיגרגר על ברכיי מתוך התענגות ומתוך חוצפה רכה, שכן לא די לו בפחית הטונה שהגשתי לפיו לפני שעה קלה, כעת הוא חומד גם בכריך המונח לפניי. alas, לא חתול שמן ולא כריך, אלא פחית טונה אחת היא שברשותי לעת עתה, ובפחית זו אתנחם.
[אני משמיטה כאן תיאור ארוך של מקרה שבו הלכתי למיכל, אף שנכון יותר יהיה לומר שברחתי מביתי (מן בריחה מבוהלת של נערות מתבגרות), והיא הכינה לי סלט טונה].
תאמרו, היום איננו נזקקים לספרים, ואם איננו נזקקים לספרים אזי שגם במדפים אין לנו צורך. מטרתו של מדף הספרים, כך קראתי פעם, להנציח כגלעד את הידע שבו אנו מתיימרים לאחוז. המדף הנופל על ראשי עשוי להתפרש לאור זאת כהוכחה לנזילותו של הידע (וגם כקריאת תיגר על הניסיון לאכסן ידע), אך לא כך הדבר. עצלותי, עצלותי הרבה וזה הכל. מסתבר ששתי רגליים משני צדי המדף אינן מספיקות כדי להעמידו כראוי כנגד קיר הגבס; נדרשת גם רגל שלישית.

***

נו, מה תגידו על זה, עמקות המחשבה או לא עמקות המחשבה? (עמקות, בטח שעמקות).
ועכשיו אולי אגיד משהו על שלוש רגליים שעדיפות על שתי רגליים... אך במחשבה שנייה אמירה זו עשויה להתפרש כגסה סתם.
אוקיי, יש לי אלבום קצת מעצבן בשבילכם. אך אף-על-פי שמאוד הייתי רוצה לשנוא אותו, ותכף אני שם, האלבום החדש של Cibo Matto הלהקה הניו-יורקית יפנית של Yuka Honda ו- Miho Hatori שנתאחדה אחרי עשר שנות הפסקה הוא בכל זאת אלבום די מוצלח. ברגעים הוא אפילו מזכיר לי משהו מהשובבות הדירהופית האהובה עליי. כדי להגיע לשם צריך להאזין לו דווקא מהסוף. בדרך זו אולי תפספסו את ה"נרטיב האלבומי" נרטיב שתחילתו בצ'ק אין וסופו בצ'ק אאווט אבל לפחות לא תפספסו את האלבום בכללותו.

אין תגובות: