יום חמישי, 16 בינואר 2014

חדרים אחרים

האוויר שבחוץ רוטט כמו לפני גשם, אף שגשם ממש לא יורד. דומה הדבר לאותו זקן שבעינו הימנית לעולם תקועה דמעה, אם מחמת הגעגועים אם מחמת השכרות.
קורה שאני הולכת ופניי הן ספר פתוח ואנשים ניגשים אליי ואני ניגשת אל אנשים, והזמן עובר כמו מעצמו, והזמן עובר. טוב לו לאדם להיות ספר פתוח.
אך ישנם ימים אחרים, קהויים. עננה הולכת ומקדירה נקשרת מעליי, והזמן איננו עובר, והזמן בכל זאת עובר, ופניי הן ספר חתום.
מה לי ולימודי התואר השני? כששואלים אותי לאן מועדות פניי אני עושה פני חכמה, אך מיום שנרשמתי ללימודי התואר השני אני ממעטת לעסוק בשאלות קיומיות, ורק ביני לביני אני חולמת בהקיץ על מדשאות ירוקות וחלונות מקושתים. ומה בסופו של יום מבדיל אותי מחולמי החלומות, לבד מאותו צרור מרוט של מפות אוצר דמיוניות שבו הללו מחזיקים? החודש למשל, קראתי על אנשים החיים ברצועת איים קטנה באוקיינוס השקט, וסיפור חייהם, עם שהוא מעציב אותי, מהלך עליי קסמים. כל זמן שאני בירושלים לבי נמשך אחר החוץ, וכל זמן שאני בחוץ לבי נמשך אחר שגרת יומי בירושלים. כשאני בחדרי אני חושבת "מוכן לי חדר אחר", וכשאני בחדרים אחרים אני מזדרזת לשוב לחדרי. אדם הנולד בירושלים נכון לו שימות בירושלים. אך כלום רציתי לכתוב כאן על המוות? וכמה קלה היא היד הנמשכת אחר מחשבות אלה, כאילו יש כאן משום עמקות ולא להפך, עצלות המחשבה. גם לא אחר החנוטים המצריים אני נמשכת, אחרי אותם שהם חצי-מתים או חצי-חיים ובדרך זו של חצי-הכרעה מעבירים הם את חייהם. לא אחרי אלה, כי אם אחר האנשים הממוכנים, שלבם מנגנון משוכלל, והם נמשכים אחר תנועתו האוטומטית. "לפעמים אני לוקח את הילדים לנמל ומשכיר מאחד הדייגים סירה ויחד אנחנו משייטים ומעיפים עפיפונים, שכן הרוח טובה יותר בים", אומר לי איש אחד ובעינו הלבנה, המתה, תקועה חיוניותו כולה, כאותו נמר שחירותו תקועה לו בין שיניו. בחיוניות מסוג כזה אני חושקת. פעמים קורה שאני חושבת "יכולה את להיות פקידה בבנק, ללבוש מעיל אדום ולקשקש בניירותייך. או שיכולה את להיות מנהלת אכסניה, או למכור בגדים משומשים" ומחשבות מסוג כזה משיבות רוח לנפשי, אף שיש בהן מן היומרה שבמחשבה על "החיים הקטנים". נו, אם כך אני יומרנית, אך האם אין חן ביומרה זו של השואפים לפשטות?

טוב, לעניינינו!
בתחילת החודש העברתי את תכנית הרדיו החמישית שלי בקול ירושלים החופשית, תכנית שהוקדשה לגירוש שדי הנוסטלגיה (תשמעו, בלב לבי מובן שאני אדם נוסטלגי, אבל צריך לדעת להבחין בין מוזיקה נוסטלגית למסיבת כיתה סתם).


השיר הרביעי שהשמעתי לקוח מהאלבום האחרון של Stephen Malkmus and the Jicks. בשונה מאלבומו הקודם של מלקמוס, שבו הפקתו של Beck כמו שורה בכל (גם אם במרומז), באלבום האחרון, Wig Out at Jagbags הוא נקרא, מלקמוס חוזר למפיק Remko Schouten שליווה אותו עוד מימי Pavement. איך קוראים לאלבומים שכאלה... "יציבים". ומעניין הדבר, שכן בהופעה החיה של מלקמוס, למרות ההשקעה בהחלפת גיטרות בין השירים, נדמה היה שהגישה הכללית היא כזו של אדם זרוק וזורק. באלבומיו של מלקמוס לעומת זאת, ההפקה רחוקה מזורקת. שנים-עשר שירים יש באלבום וכולם עשויים היטב. עוד אלבום משובח לאוסף.

(הקליפים שלו בכל זאת זרוקים)

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

עגנונה אחת! תפסתי אותך.
האמת, את כותבת ממש טוב. הצלחת לאמץ את הסגנון שלו בלי להיות סתם קופיקאט.
זה הביקור הראשון שלי כאן, אך אני עוד אשוב!
להת' גברת קופתוף יקרה