יום שבת, 14 בדצמבר 2013

סיפורי מסעות

לבסוף מצאתי תעוזה בלבי לחצות את מפתן ביתנו. רציתי לחזות בירושלים בלובנה, ומשום כך השכמתי קום. השעה המוקדמת העלתה בפי טעם של בקרי הטירונות החשוכים, בהם היינו חגים בסהרוריות סביב עצמנו, מבלי שתהיה לדבר תכלית ברורה לעין (אך מובן שלכל דבר תכלית, גם אם זו נסתרת מעינינו!). גם קודם לצבא הייתי מוצאת עצמי ערה בשעות המקדימות את זריחת השמש. שעות חשוכות, ערטילאיות, שבהן הייתי מטיילת ברחובותיה המנומנמים של ירושלים, פעמים עם כלבתי הקטנה ופעמים בלעדיה. בתיאטרון ירושלים הייתי נשכבת על פסל הבטון המכוער, המורה באצבעו המאסיבית כלפי האופק, וצופה בשינויי הצבעים מאפור, לכחול כהה ולאחריו תכול מסנוור.
כשחציתי לבסוף את מפתן הבית נדמה היה כאילו אני יחידה בעולם. פתיתי שלג היו מרקדים באוויר וענפי העצים כרעו תחת משקלה של הרומנטיקה. לאן ישים פעמיו אדם המסייר בירושלים? לעיר העתיקה, כמובן. ובלבי שבה ונתלהטה אותה תמונה עתיקה השאולה מעולם אחר, של כנסייה דוממת, הלומת קטורת, המנצנצת באורו הלבן-כסוף של השלג. מעטים היו הולכים בעיר העתיקה, ובהם שניים, שלושה רוכלים, חייל עייף, וצוצלת רטובה שהייתה מתכנסת לתוך גופה המרטיט. גם שלג לא היה הרבה, ותחת דוכניה הבלולים והרועשים של העיר העתיקה, נחשפו מסדרונותיה העירומים בעליבותם המסואבת. אלך לכנסיית הקבר, חשבתי. אך משונה הדבר... היעדר הדוכנים גרם שאשגה בצעדיי. שעה תמימה הילכתי בסמטאותיה הרטובות, המכושפות של העיר העתיקה (ואני הלא כל חיי מטיילת בה, וגם בכנסיית הקבר ביקרתי פעמים הרבה!). פעמוני הכנסייה שהיו מצטלצלים פעם קרוב, פעם רחוק, כמו הכריזו באירוניה כי צלצולם לא לאוזניי שלי נועדו. בשלב מסוים זיהיתי לפניי דמות אישה, והיא עטויה צעיף כדרך שנשים פרבוסלאביות עוטות על ראשן צעיף. אם אלך אחריה וודאי אגיע לכנסייה... אך צעדיה היו מהירים ותכליתיים, בעוד צעדיי שלי מגומגמים. לבסוף נסתובבה אליי האישה (שאולי באמת הייתה פרבוסלאבית), ואמרה לי באנגלית סדוקה שהכותל המערבי נמצא בפנייה הבאה. אה! מובן שהדבר נראה לי עכשיו משעשע כל-כך, אבל באותו הרגע לא יכולתי שלא לחוש בושה צורבת. לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לכותל. ושם, תחת עינו המשגיחה והממצמצת של האל, נזכרתי בשאול שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה.

***

פעם נסענו, תום ואני, בסלאמז האיטלקיים, אחרי ההרים המלבינים ואחרי שהשמיים נעשו שטוחים כמו תפאורה. נסענו ונסענו עד שהגענו לעיר איטלקית עתיקה, מוקפת חומות אבן גבוהות. המים היו ירוקים ואנחנו שתינו משקה אלכוהולי תוסס וכתום.
נסענו במשך שבוע שלם והאזנו למה שהיה לנו. כשהתקרבנו לחומות העיר העתיקה יצא שהאזנו לדיסק של Joy Division, שבמקרה גמור נמצא לנו באוטו. אני זוכרת פרט זה משום שבזמנו הדבר נראה לי הולם.
כעת אני מאזינה לדיסק האחרון של הלהקה האירית Girls Names, שמזכירה, בין היתר, שילוב של Joy Division ורוק ישראלי משנות ה-90 ; וגם כאן, כאז, האזנה זו נדמית הולמת בעיניי.

יום שישי, 13 בדצמבר 2013

נוצות

ירושלים עיר בצורה ומבוצרת. אין יוצא ואין נכנס. איש לא יפריע לנו במשחקנו המקודש; הקפנו אותה חומות גבוהות של שלג. כמה מתיש היה המסע שערכתי למענך ירושלים! עד כדי כך, שכשחזיתי סוף, סוף בשערייך העשויים קברים, קברים, כמעט ומאסתי בלובנך המלוכלך. "נראה כאילו פיות ריקדו בשיערך", אמרה לי עדן ו. כשהגעתי לדירתנו המשותפת. הכנתי לנו מרק, ועוגות שלג בוציות בדמיוני. איננו מעיזות להוציא ממש את חוטמנו מבעד למפתן הבית, אך מחלוננו אנו משקיפות על הנעשה בחוץ, כאילו היה זה סרט, והשלג לא היה אלא נוצות.
מה מקורה של תחושת כבדות זו שלתוכה אני שוקעת לאחרונה, לא בבת אחת, אלא בהדרגתיות, כפי שנעלייך שוקעות בשלג חדש, תחילה ברפרוף ולאחר מכן עמוק, עמוק? סבורה הייתי שנולדה ביום ראשון בבוקר, כאשר תום הלך ושבנו ונעשינו יחידים, שאז לא יכולתי לישון למעט שעות ספורות, שעות דרוכות. כעת שוב אינני יודעת.

למרות שלא תכננתי כך, תכנית הרדיו האחרונה שלי בקול ירושלים החופשית הולמת ימים חורפיים שכאלה (חורפיים ברפרוף וחורפיים בעמקותם המטמטמת):


נזכרתי שטרם המלצתי כאן על אמן אהוב עליי, אף שאלבומו האחרון יצא באופן רשמי עוד ב-2012. הגעתי אליו בעקבות ההופעה המשמחת של ה-Beach Fossils, שעודדה אותי לבחון לעומק את תוצריה המשובחים של חברת התקליטים Captured Tracks. האמן הקנדי Mac DeMarco (שאת שירו היפה, Annie, השמעתי בתחילת התכנית), יודע בדיוק מה הוא עושה, והוא עושה את זה היטב. שיריו נדמים בעיניי כחוליה מקשרת טובה בין סצנת הרוק המתחדשת לבין סצנת הדרים פופ/שוגייז המתחדשת. אם לדבר בשמות: חוליה מקשרת בין Ty Segall ל- Beach Fossils. הנה שיר נוסף שהוציא. וכעת, בחזרה למשחקי המדומיין בשלג.



למתעקשים יש גם אלבום דמואים, שיצא לפני מספר חודשים. להורדת 2 Demos

יום שני, 2 בדצמבר 2013

פי פצע פתוח

הרבה דברים עומדים על הפרק, אבל ראשית: עדכון בסגנון "יומני היקר, שלום רב".
את השבועיים האחרונים הקדשתי לשיניי הכואבות; עד כדי כך שממחשכי התודעה צף ועלה טור משירו של אצ"ג, שבו מתלונן הדובר כי פיו "פצע פתוח". מובן כי בשיר זה אין הדובר מכוון לכאב השיניים הפרוזאי אלא לדברים שברוח. רוצה לומר: "ראו איך אני הדובר-המשורר דולה מלבי דברי שירה במחיר עינויי גיהינום, וכיצד פי המפיק דברי שירה נעשה לגילום הפצע המוגלתי", וכיוצא באלה דברים. אלא שאני, משעקרו לי שתי שיני בינה, לא יכולתי להגות במכאובים הפיוטיים הנשגבים. שרויה בכאב השיניים הפרוזאי, חשתי כאילו העולם כולו מתווך על-ידי הפה, ואני עצמי זוג מלתעות חלודות, שאינן ראויות לדבר לבד מטחינה איטית ועגומה של רסק תפוחים. עניין זה, כלומר הכאב הארצי שאין ולא יכול להיות לו מגע עם הרוח, לא בהכרח צריך להיות בזוי בעינינו. משוחררת מכל אחריות, אפילו מהאחריות להגות באחריותי המשוערת, יכולתי פשוט לנוח. והמנוחה הפשוטה הזו, הבלתי יומרנית... ובכן, המנוחה הזו טובה למדי.

כעת אעבור למה שעשוי להיחשב ל"דברים שברוח":
ביום שבת הקרוב אעביר את תכנית הרדיו הרביעית שלי בקול ירושלים החופשית, ובה אני מתכננת להשמיע בין היתר שיר של אמן lo-fi / פסיכדלי, המכנה עצמו בשם העט הספרותי Salvia Plath. אינני יודעת מדוע דווקא על אמן זה אני בוחרת להמליץ. נדמה לי שהאזנתי לו הרבה לאחרונה משום שהמוזיקה שלו הקלה עליי, אבל ייתכן שאני בודה סיבה זו מלבי.
לדף ה-bandcamp (שם ניתן להאזין לחומרים מההרכב הקודם שלו, RUN DMT)


זאת ועוד: את תכנית הרדיו הקודמת שלי העברתי לפני כחודש והיה לי מאוד נחמד, גם בשל אווירת המקום וגם בשל אווירת השירים.


ולבסוף: אני מאוד מתרגשת לקראת התקלוט הקרוב שלי, ביום שישי (6.12) בפאב התקליט. לכבוד האירוע אני מכינה מיקסטייפים כסופים שיחולקו במהלך המסיבה.
את הפוסטר היפה עיצבה עדן ו. כמובן: