יום שני, 11 בנובמבר 2013

האושר הפשוט (או: השתקפות כמעט מושלמת)

היה לי זמן אך לא עשיתי איתו שום דבר מיוחד, וגם עכשיו יש לי זמן אך חוסר המעש נעשה אצלי להרגל. לפני השינה אני מעלה בדעתי רעיונות כבירים, רעיונות מהפכניים נוסח נפוליאון או דוסטויבסקי. אחרי כן אני נרדמת באגרופים קמוצים.
הנה כמה רעיונות שהעליתי בעבר:
1. להיות אטומה כמו סלע.
2. להיות שקופה כמו מים.
3. להיות אטומה כמו מים.
4. להחזיק באושר הפשוט.
הרעיון האחרון חדש יחסית ואפשר כי הוא חותר תחת הרעיונות הקודמים, אך הוא אינו שלי, שאלתי אותו מאדם אחר. אסביר אותו דרך שתי תמונות.
בתמונה הראשונה, שעדן ו. צילמה, נראים פילי ים זרוקים על החוף, השמש הקליפורנית מחממת את עורם הגס והמלוח; ואיש אינו יודע כיצד הם מכלכלים את עצמם, שכן כל היום הם זרוקים בחוסר מעש ורק פעם בפעם הם משנים את תנוחת סנפיריהם למען תיטיב השמש לחמם.
התמונה השניה אינה מצולמת ממש, אלא מה? זהו אירוע שחזיתי במו עיניי. בתמונה זו נוכחים שניים: זקנה וחתול. פניהם טובלות בקרני השמש הירושלמית החמימה ועיניהם עצומות מתוך התענגות. הם יושבים במרחק מספר צעדים זו מזה אך, משונה הדבר, הם אינם מודעים לכך שדמויותיהן מהוות השתקפות כמעט מושלמת.
זה בעיניי האושר הפשוט.
...
לפני שנתיים היינו סופי, איתי, רפי, תום ואני בהופעה של Arcade Fire. ההופעה הייתה, כיאה לארקייד פייר, מאוד סיפורית, במובן הזה שהיא לקחה אותך יד ביד בנרטיב של ה-Suburbs ובסיום ההופעה יכולת להגיד שעברת איזשהו תהליך. בדרך חזרה (נסענו במכונית שכורה והנסיעה ממנצ'סטר ללונדון הייתה ארוכה ויפה), דיברנו על הרבה דברים ובין היתר גם על משמעות אינסופיותו של היקום, ומה הדבר אומר כשלמשהו אין סוף (נדמה לי שרפי הוא שהעלה נקודה זו). זו הייתה תקופה מאוד משמעותית בחיי. הייתי מאוהבת אבל הייתי גם מאוד עצובה, ובמרחק אלפי קילומטרים מאנגליה (כאיזשהו הדהוד גרוטסקי כמעט לתחושותיי שלי) חברה טובה שלי הייתה שקועה בעצבות שאין לה סוף ואין לה נחמה.
אך לא אדבר על כך יותר.
...
האלבום החדש של Arcade Fire, Reflektor שמו, כל-כך יפה שהוא גורם לי לרצות לרקוד או לבכות. שונה במידה רבה מהאלבומים הקודמים של הלהקה, חתימת ידו של ג'יימס מרפי (סולן LCD Soundsystem ומפיק האלבום), נוכחת לכל אורך הדרך, ובמיוחד בלופים האלקטרוניים שנעצרים בדיוק בזמן כדי שנוכל להגיד: נשמע כמו ארקייד פייר! (ולא: נשמע כמו LCD Soundsystem). מלבד ההשפעות של מרפי, אפשר להבחין גם בהשפעות של מקצבים קריביים ואפריקאיים מצד אחד ורוק קלאסי מצד שני. לא מדובר בחקיינות, גם לא באימוץ ריק של טרנדים, אלא בחקר היתולי כמעט של גבולות המוזיקה שעושה ארקייד פייר. מעין תשובה לשאלה: מה יקרה אם ניקח את המוזיקה שלנו לקיצון ונוותר על הנרטיביות לטובת להיטים רקידים יותר? אפשר לשמוע זאת לדוגמא בשיר Normal Person שאמנם מכריז על עצמו כשיר רוק (ואף נשמע לפרקים כמו Queens Of The Stone Age), אלא שאז שב ומזכיר לנו בגשר היפהפה לקראת סיום, שבכל זאת מדובר בארקייד פייר, על צליליהם העמוסים וה"מנצנצים". דוגמא טובה נוספת לכך הוא השיר  Joan of Arcשמתחיל כשיר Pאנק בועט (אף שהוא עושה זאת בקריצה), אך הולך וקורס לתוך מערבולת צלילים גדושה, שחותמת את האלבום הראשון של Reflektor.
היופי האמיתי מגיע באלבום השני. הפתיחה האיטית, הגרנדיוזית, הקלאסית ממש (צלילי הכינורות היורדים מעבירים בי צמרמורות), מאותתת לנו שתהיה כאן השתקפות של האלבום הראשון אבל היא לא תהיה השתקפות מושלמת (כלום יש השתקפויות משולמות בעולם?). צמד השירים Awful Sound - Oh Eurydice ו-  It's Never  Over - Oh Orpheusמהווים גם הם השתקפות לא מושלמת האחד של השני. שני האוהבים המיתיים עומדים לצד הים הקפוא אך גם האחת מאחורי השני.
We stood beside a frozen sea
I saw you out in front of me
Reflected light, a hollow moon
Oh Orphes, Oh Eurydice
Its over too soon
אם כן מדוע אורפאוס מסתובב לעבר אורידיקה במחיר מותה השני? ייתכן וארקייד פייר משיבים על שאלה זו דרך שיר אחר, שבו וין בטלר כמו ותוהה בקול רם:
But if there's no music up in heaven, then what's it for?
כשהדבר נוגע ליצירתו אפשר כי בטלר מבכר את המוזיקה על-פני האושר הפשוט.