יום רביעי, 30 באוקטובר 2013

רגליים קצרות

בשבוע שעבר אספתי מידיה של מיכל או רחל את התעודה המבשרת על סיום לימודי התואר הראשון. אחרי כן נפלה עליי שינה ממיתה עד כדי כך שגם כאשר הקצתי לבסוף המשכתי להזות שאני נמצאת במקום אחר, מואר ולבן. בחלומותיי האוניברסיטה נעשית למסדרון ארוך ובסופו גרם מדרגות מסתלסל, בלתי נגמר - תמהיל של האוניברסיטה העברית ובית הספר התיכון שבו למדתי.
לאחרונה אני חושקת בחיוניותם של הכלבים, ברגליהם הקצרצרות הטופפות ובמבטם הנחוש כשהם חוצים את מעבר החצייה לצד אדוניהם המושלמים. אני מתגעגעת לכלבתנו המתה וחושבת אולי לאמץ לי כלב משלי, שבאוזניו הקטיפתיות אוכל לרפרף. אני רוצה לטפל בבעל-חיים קטן ממני משום שיש לי יותר זמן עכשיו ומשום שאני מאושרת. אני יודעת שלא נהוג לשתף אחרים באושרך היחסי ולכן אני משתדלת לשמור את הדבר לעצמי, אבל עליכם לדעת שגם כאשר משוך על פניי דוק של עצב או געגוע בלבי הולכת וטופחת כעין שלווה.
אם כן, מדוע אני כל-כך עייפה בזמן האחרון? אולי משום שלרשותי עומד זמן רב יותר וזמן זה אני משקיעה בשינה. אני חושבת שאולי בעתיד אפדה את שעות השינה הרבות שצברתי ואחיה חיים חיוניים יותר. זו מחשבה מנחמת אבל כנראה שגויה. כעת אני נזכרת שחלמתי הלילה שמישהי (אך לא אזכיר את שמה) אכלה לי ולעדן ו. את כל הצ'יפס והדבר הכעיס אותי מאוד. נו טוב, גם לזה ייקרא חלום.
אבל אני רוצה לכתוב כאן גם על מוזיקה ולא רק על חלומות (והאם תסלחו לי על להגי הבלתי פוסק? אני מאוד מקווה שתסלחו).
הורדתי לפני זמן מה את האלבום החדש של Kurt Vile ונדמה לי שהוא הולם את כל אותן התחושות שעליהן דיברתי, אף שייתכן שאני קושרת בין הדברים בדיעבד. שירתו האגבית של וייל מזכירה לי לפרקים את שירתו של פראנק בלאק (בלאק שאחרי הפיקסיז, זאת אומרת); אך אפשר כי וייל מלודי יותר. זוהי מוזיקת רוק, אם כן, אך היא יפה יותר משהיא בועטת. ואולי אפילו יפה מאוד.
הנה שיר שאני אוהבת ושמזכיר לי איזה משהו:
עניין אחרון: בקרוב אעביר את תכנית הרדיו השלישית שלי ב"קול ירושלים החופשית" (פרטים בדף הפייסבוק של הבלוג). התכנית האחרונה הייתה בסימן אינדי-פופ מה שאומר שהיה לפרקים משמח ולפרקים מאוס. השיפוט בידיכם.