יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

זהוב, צהוב, בוהק

אז אני הולכת... השמש אינה שוקעת והעצים אינם נעים ברוח שאינה אפורה. אבל העיר היא אותה העיר. ולפעמים לבי נמלא ריגשה למראה: ילדים חמורי סבר, כלב קטן מרוט, בית ילדותי. אחד המרצים אמר לנו שכל מי שביקר אי פעם באפריקה נדבק במחלת הגעגועים. אך אני לעולם לא אשוב עוד לאפריקה ההיא. גם לא אהגה עוד בפילים ובעצי מייפל ובצעצועי משחק עשויים קש. רק מדי פעם, כשהאור נצבע בגוון מימי, ירוק, אני נזכרת שפעם בטורונטו למדתי לשחות. המראות שבים אליי לפי גוון האור. אפריקה חומה, צהובה, בוערת. טורונטו ירוקה, כתומה (לובנה של טורונטו נשתכח ממני). את ישראל אני מזהה לפי הבוהק. לילותיה של ירושלים אווריריים, חשמליים, רוטטים מציפייה. אבל גם: חונקים, ממיתים, מלאי צחנה. אני מתעוררת עוד קודם שהבוהק חודר מבין חרכי התריסים. כדי להערים על הבוהק אני מכסה את החלון במעיל חורף שבטנתו קרועה. אין להערים על הבוהק. רק באחרית הימים ייעשה האור זהוב וחם כהבל פה. אולי. אז אני הולכת, אני הולכת... הדיבור הזר זר לי. ספסל רחוב מדיף ריח נעורים. עצי ברוש מאובקים. חנות בגדי ילדים ובה שמלת מלח קצרה. רגלי הילדים שמנמנות, חלקות, כושלות בדרכן הנפלאה. טיוטות אדם שהכל שמחים בהן ואיש אינו מטיל בהן ספק. הספק הוא אויבה הראשון של היצירה האמנותית. ולא שזו צריכה להיות ספונטנית. היצירה האמנותית עשויה להיות גם כבדה מרוב כובד. אך אל לה להטיל בעצמה ספק. לאחרונה אני חושבת: המלחמה היעילה ביותר כנגד הספק היא ההליכה. אז אני הולכת, אני הולכת, אני הולכת...

סוף לשיח המתנבא ותחילת ההמלצה המוזיקלית:

לאחר מאמצים כלשהם הגיע לידיי אלבום הבכורה של  Fred Nicolaus- שותפו לשעבר של Daniel Rossen בפרויקט המוזיקלי האהוב עליי כל-כך (אהבה כנה, יוקדת), Department of Eagles. לפרויקט החדש של ניקולאוס קוראים Golden Suits ויש בו כדי להבעיר בי שלהבת קטנה, רוטטת. אין לחפש כאן אחר הגדולה המוזיקלית - מוזיקה הטבולה בהומור וביופי - שאפיינה את Department of Eagles (לו רק היו השניים חוזרים לנגן יחד!). ובכל זאת אלבום הבכורה של ניקולאוס, שנקרא על שם פרויקט הסולו החדש, חביב עליי דווקא באווריריותו, בצעירותו המפוכחת, ביכולתו לייצר אור נעים, רך.


יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

חוזרת לשדר


במוצ"ש הקרוב אני חוזרת לשדר בפאב הרדיו. בואו להגיד שלום או האזינו כאן.

(תודה לעדן ו. החיונית תמיד על הפלאייר!)

יום ראשון, 18 באוגוסט 2013

כבוש פניך בקרקע

פעמים רבות ניתן לשמוע אנשים ממליצים (ובצדק!), לקחת את הדברים צעד, צעד, פרה, פרה. ואני מוסיפה על המלצה זו ואומרת: כבוש פניך בקרקע! אבל לא במובן של "התבייש!", אלא במובן המילולי של הביטוי, רוצה לומר: הסתכל למטה ולא קדימה. לא הייתי אומרת שהגעתי לצומת דרכים. נדמה לי כי מסלול זה הותווה עבורי עוד קודם לכן, משמע: לשם אני אמורה ללכת. אולי. ובכלל, מי יודע לאן עליו ללכת. אני קוראת עכשיו ספר (טוב מאוד!) על אדם אחד, מין הלך כזה, כלומר גיבור רומנטי, המעלה את זיכרונותיו תוך כדי הליכה. אני חושבת שאך טבעי הוא לחשוב תוך כדי הליכה. פעם אישה אחת סיפרה לי איך תקופה מסוימת הייתה מבלה את זמנה בציפייה שהיום יגמר. הייתה צופה בזריחת החמה ומייחלת לשקיעתה. עניין נורא, לא כן? אבל עדיף לא לחשוב על כך. אלא מה? לדבוק בהליכתך. אני רוצה להגיד: לדבוק בהליכתך, בעיוורונם של ההולכים, אך נדמה לי שזו אמירה מחמירה מדי.
חשוב להבין במסגרת מה נכתבים הדברים. מה הקונטקסט. אולי אתם חושבים שאני כותבת תוך כדי הליכה? ואולי ממעוף הציפור? לא, ולא. אני כותבת בישיבה ותוך כדי אכילת עוגת גזר. אני אדם דחיין שמתרץ את עצלותו באיזשהו קלקול מולד. אבל נניח לזה.

אני רוצה להמליץ לכם (בפוסט הזה ובבאים אחריו) על אלבומי הקיץ האהובים עליי. אין הרבה כאלה, אבל אין בי מספיק יומרה כדי להסיק מכך איזושהי מסקנה עגמומית על "תעשיית המוזיקה". קרוב לוודאי שלא חיפשתי מספיק. נוסף לכך, וכאן אני מקדימה תרופה למכה, אין לחפש אחר מקוריות (כלומר אחר יצירה "חדשנית", "אקלקטית", כזו שבלוגי המוזיקה טרם הניחו עליה את ידיהן השמנוניות), בין המלצותיי המוזיקליות.
וכעת להמלצה.
נהוג, משום מה, לומר את Wavves באותה נשימה עם Ty Segall. אולי משום ששני ההרכבים באים מקליפורניה ומנגנים "מוזיקת חופים". למרות זאת קיים הבדל גדול בין השניים. את Wavves תום מקטלג כלהקה "ילדותית" (בקטגוריה זו ניתן למצוא למשל את  JEFF the Brotherhood). אני מבינה מה הוא אומר, ולמרות שקשה לי לשים על כך את האצבע Ty Segall נראה לי "בשל" יותר. באלבום הרביעי של Wavves שיצא במרץ האחרון, אפשר אולי לזהות בשלות מסוימת, אף שייתכן שאני מייחסת זאת לסאונד היותר גראנג'י שיש לאלבום. ייתכן. בכל מקרה מדובר באחד האלבומים החביבים עליי הקיץ, ובפרט השיר הזה, שעל שמו נקרא גם האלבום: