יום שני, 17 ביוני 2013

שגב

החודש מלאו לי עשרים וחמישה אביבים, משמע: הזמן עובר, תרצה או לא תרצה. הרבה אנשים יש בעולם והרבה רגשנות מיותרת. וכל איש הוא נפש מסתורית ועדינה. וכל איש הוא לכל הפחות משורר. ואני, אף שנשבעתי לנסות ולהירפא מהמרירות, מתקשה לנער מעצמי את כל אותם רסיסי לעג שדבקו בקצות שערותיי המלבינות. עדיף לא להשוות עצמי לאחרים, אני אומרת, ובזאת תם העניין. עד לפעם הבאה.
לפני מספר שבועות נקלעתי במקרה להופעה של אמנית גרמניה, שהופיעה באחד הפאבים החביבים עליי בירושלים. את הגעתי המקרית להופעה ניתן לתאר כ"יציאה משירותי הפאב, המקודמת בצלילי אלקטרוניקה רכים". על כך אני רוצה להעיר שחרף הניסיון המתמיד ל"השגבת" החיים כשאנו מעלים אותם ברשמינו, בכל זאת לא ניתן להכחיש שקיים בהם מימד וולגרי. ואף-על-פי-כן... ולמרות הוולגריות הזו שלא ניתן להכחישה...
אך לא על הוולגריות רציתי לדבר! וכמה ילדותי הוא אותו אדם הסבור כי דווקא בוולגריות נעוצה האמת. מדוע דווקא בסברה זו הוא מחזיק? אולי משום שבילדותו הושם על פיו רסן בכל פעם שנתן ביטוי ליצריו הקמאיים. לא, לא בוולגריות נעוצה האמת אלא דווקא ביופי. לכן הייתי רוצה לדעת לאחוז ביופי בשתי ידיי עד אשר... עד אשר מה? אולי עד אשר אחנוק אותו.
הופעתה של האמנית הגרמנייה – SINAH היא מכונה – שאליה נקלעתי אך במקרה, הייתה (גם בשל מימד ההפתעה שבה אבל לא רק) נעימה מאוד. לו הייתה ארוכה קצת יותר, שיר או שניים יותר, הייתי עשויה לשקוע באותו מצב היפנוטי שבו לפעמים שוקעים כאשר המוזיקה נעימה ורפטטיבית במיוחד. לופים אלקטרוניים וקולה המתוק של האישה המתוקה. וכמה טיפשיות עשויות להישמע המחשבות באותם רגעים של בהייה היפנוטית.
פעם אחת בשירותי האוניברסיטה ראיתי גופת עכבר צפה במימי האסלה הכחלחלים.