יום חמישי, 30 במאי 2013

להקיץ אל היום המלא והחם

מהי אלגנטיות? שרוולי חולצת ג'ינס מקופלים, ציפורניים גזורות, שיער מסורק בקפידה. יופי רענן טבול בריח מנטה וסבון. יופי חיוני. אל תניחו שאדם הלומד ספרות יודע מהי ספרות, ואל תניחו דבר. בדרכי הביתה המדרגות המטפסות שואפות לשים קץ להרהוריי. אור הבית הוא אור רך של אחר-צהריים. ואיש אינו נענה לטריקת הדלת, משמע שאיש אינו נמצא כאן מלבדי. האור משמח. היום אהיה חיונית. אך תחילה, להניח התיק. חדר השינה חשוך וקריר. הקרירות מזמינה, החושך עוטף. ואין צורך למהר. שהרי תמיד ישנו הזמן ה"אחר", החיוני. להשקיע פניי בין שני הכרים. אילו רק יכולתי להרדם. חרכי התריסים מנסרים את האור החם. ואזעקת מכונית. המתכת העייפה מפנימה לתוכה את להט היום. אילו הייתי גם אני דבקה בדביקותו של היום, בעיוורונם של פנסי המכונית הכבויים. ובה בעת: אילו הייתה מובטחת לי השינה, בקרירותו של חדר השינה, תחת עינו האחת הרושפת של המאוורר... אילו הייתה מובטחת לי שינה זו, או אז הייתי נשבעת להיעשות לאותה מכונית, וגם לנסוע הייתי יודעת, מכח איזשהו דחף פנימי, כאותו סוס צעצוע הדוהר קדימה בעזרתו של מנוע יחיד ונסתר. אינני יודעת ללכת, אך אני יודעת לעשות כאילו, ומסייע לי אותו מנגנון ממוכן, שאינו נגלה לעין ורק אני יודעת להצביע עליו ולומר: זו אינה הליכה טבעית. איך אומרים? כשילד לומד ללכת הוא לומד גם ליפול. אך אחרי שעברה משפחתו לארה"ב, תום פתח את פיו לראשונה רק משהפנים את השפה האנגלית בשלמותה הבלתי נסבלת. אותו המנהג נהוג גם במשפחתנו, לכן אנו מתקשים בפתיחת הפה. על היומרה למקוריות... עליה וויתרנו. אך בסתר לבנו מכונן תמיד הספק שמא שגינו כשבחרנו בדרך זו, של הענווים לכאורה.
לאחרונה הלימודים נעשים עמוסים (ואולי זו העייפות שמעמיסה?). אך אינני קוראת מספיק ואינני יודעת לדבר כדבעי. פעם אמרה לי מישהי: אבל יעל, דווקא את בדיוק מסוג האנשים שיודעים לדבר. ולא ידעתי כיצד להשיב לה, אז אמרתי: שטויות.
אני אוהבת את הבנות האלה, עם חולצות הג'ינס המקופלות, ושואפת לכשאגדל למלא את חולצתן האוורירית. אך לעת עתה... אני שבה לחדרי ומתכנסת בתוך הקרירות המזמינה, פניי משוקעות בין הכרים. להרדם, להרדם וזה הכל.

למה אני מאזינה בתקופה זו, העמוסה? לא להרבה דברים, ובעיקר לצלילים מהעבר (כלומר מהעבר שלי). of Montreal הצליחו לקלוע מאוד לרוח הדברים הזו עם אלבום חדש שמאגד ארבע עשר שירים מהעבר הרחוק של הלהקה, שעד כה לא זכו להשמעה. ומעניין... ל- of Montreal לא התחברתי ממש עד להופעתם בבארבי, שכמו ולימדה אותי שהרבה יופי מקופל בלהקה זו. מובן מאליו שאחרי כן גם התאהבתי בסולן קווין ברנס, על שלל הזהויות והתחפושות שלו. הצבעוניות שלו נראתה לי רגעים כמו גרסה מחוספסת (או גרסת טיוטה) לשלמות הגרנדיוזית של דייוויד בואי. אולי משום כך אלבומו החדש-ישן של ברנס מפתיע כל-כך. אין כאן צלילי האלקטרו העמוסים של האלבומים המאוחרים, אלא שירי אינדי מלודיים מלווים בגיטרה ותופים - הפיגומים החשופים של שיריהם המאוחרים של of Montreal. אלבום טוב לשקוע לתוכו.