יום שבת, 9 בפברואר 2013

אושר טריוויאלי

אני יודעת שיש לפניי שתי אופציות כרגע: להמשיך לבהות במסך או לעשות משהו מועיל עם חיי. שמא כתיבת פוסט היא אופציית ביניים טובה? ואולי... אם כבר בשלבי ביניים עסקינן, הייתי אומרת שהבהייה היא שלב הביניים בין לחיות ללא-לחיות, ובדרך ביניים זו אני נוטה להעביר את מרבית הימים.
אך לא פתחתי את דבריי בצורה טובה. ובכלל, לא נכון לשפוט את חייך לחומרה בה בעת שהם מתרחשים. כיצד להסביר? לפעמים, במבט לאחור, נדמה לי כי דווקא הימים הטריוויאליים ביותר היו המאושרים ביותר, בעוד הימים "טעוני המשמעות"... אך עליהם אני פוסחת. הבוקר, דוגמא, היה לי נחמד מאוד, וכל זאת בעלות סמלית של ארוחת בוקר אחת, ומבלי להגיד מילה אחת על "הגשמה עצמית". ההגשמה העצמית היא הלא אויבתו המושבעת של הרגע הטריוויאלי, וכשאני חושבת על השנה הבאה, על סיום התואר ועל "מה אעשה עם חיי", תכף ומיד אני שוקעת במין דכדוך סתום. פעם אחר פעם עליי להסביר לעצמי שלא במטבע ה"הגשמה העצמית" נקנה האושר. ובכן, אפסיק לשפוט לחומרה את מצבי הביניים.

אגב, בשבועיים האחרונים גלשתי בין "מצבי ביניים" שונים, וכך קרה שהעברתי את התכנית השמינית של "הקוף עם התוף", בגרון צרוד ובשתיית תה "מחוזק".



הגרון הצרוד הכריע לטובת השמעת השירים ברצף, בלי הקדמות מיותרות. ואולי כך היה עדיף! שכן מאוד נהניתי לערוך את התכנית להפעם וחשבתי שה"זרימה" בין השירים הייתה טובה למדי.
כעת אני חושבת לכתוב שורה או שתיים על הלהקה שאיתה פתחתי את התכנית, ולו רק בשל היוצאות דופן שיש בהרכב האינסטרומנטלי הזה. שם ההרכב הוא Mystical Weapons וחברים בו המתופף של Deerhoof, Greg Saunier, ו"הבן-של",Sean Lennon . האלבום הראשון (והיחיד?) שלהם, הקרוי על שמם, מתחיל טוב (הקטע הראשון שהשמעתי בתכנית, שהוא גם השיר הפותח את האלבום, כמו צמח ישירות משנות ה-60), אך שוקע לקראת האמצע.
נתמקד, אם כן, בהתחלה: