יום שבת, 26 בינואר 2013

ג'לי סמיך

האם אתם יכולים להעלות על דעתכם חיים יפים מאלה? אני יושבת במיטה, הלפ-טופ לפניי,לצידי ספר ביוגרפיה כזה או אחר, מסומן בפתקיות צהובות (כלומר ניכר שהיה כאן רפרוף מסוג אקדמי!), מפזר החום משרה עליי מחומו, ורק השיעול הטורדני הזה, שיעול עמוק וחולני, נותר כעין רמז עמום למחלה שהייתה והנה חלפה לה. אחח, חיי הבריאות! האם אתם יכולים להעלות על דעתכם חיים יפים מאלה? ואף שאני מודה כי הרפרוף האקדמי בכל אותם ספרים מעלי אבק נוטה לשעמם אותי, הבטחתי לעצמי כי אניח לעת עתה לשעמום ואפנה למטלותיי, שלא בשונה מאותו פקיד הניגש לעבודתו המשעממת וצולח אותה, מסמך אחר מסמך. שמעו נא לי, בעבודה משעממת כמו בעבודה משעממת, הבריאות היא העיקר!

בכל מקרה, רציתי לשתף אתכם באלבום שהגעתי אליו לפני כחודש, דרך העמוד הראשי של רדיט (האם גם אתם נופשים ברדיט? אם כן, היוש). מדובר בפוזאיסט צעיר שמתגורר באל-איי ביחד עם חברה שלו, גם היא פוזאיסטית צעירה, שעמה הוא חבר בלהקה נוספת. פרויקט הסולו של אותו בחור, Titanic Sinclair הוא נקרא, ללא ספק מהווה את אחד מפרויקטי חדר השינה החביבים ששמעתי בזמן האחרון ועל כך אני "מפרגנת", כמו שאומרים. יש לציין כי לתום צורמת קצת הפוזה של הבחור, וגם לי פעמים מסוימות (בצפייה בקטעי וידיאו שהוא מצלם יחד עם חברתו הדבר בולט לעין). אך החלטתי השנה לנקוט בגישה יותר פרו-פוזאיסטית ו"מפרגנת", שכן ככלות הכל אני תומכת במין פוזה אמנותית שכזו, שחסרה במיוחד בעירי ירושלים; עיר שפעמים רבות נדמית לי חולנית וקודרת (ואף-על-פי-כן אהבתי שמורה אליה!).
טוב אמרתי מספיק. כעת אצרף קליפ למען הרושם ואאחל לכם יום טוב, משעמם ובריא:

יום שבת, 12 בינואר 2013

קרח יבש

בשיר ""Tam o' Shanter של רוברט ברנס יש חלק מאוד יפה שהולך כך:
But pleasures are like poppies spread,
You seize the flower, its bloom is shed;
Or like the snow falls on the river,
A moment white--then melts for ever


השבוע האחרון עבר בקלילות יחסית. הכל ציפו להיערמות השלג, וכך גם העברנו את לימודינו, בציפייה סתומה. אני יודעת שבקרוב תגיע התקופה המשובחת ביותר בסמסטר, זו המכונה בטעות "חופשת הסמסטר"; שאז ייערמו העבודות האחת על-גבי השנייה, כפתית שלג על פתית שלג. אך בינתיים נוחה לי קלילות מדומה זו, המאפשרת לי לשוב ולהצטנף לתוך השמיכות. ממילא כל שצריך להיאמר יאמר כבר מתישהו. וכעת, בואי השינה הטובה, בואי השינה הברוכה!
תום ואני העברנו את יום השלג כמעין חופשה. ישבנו בבית הקפה השכונתי וצפינו מבעד לזגוגית המכוסה אדים בכלב רטוב ורועד, הקשור ברצועה לספסל. מה אספר מלבד זאת, שלא תועד כבר בעשרות אלפי מצלמות של ירושלמים שמחים? רק עכשיו, משנמס השלג - A moment white--then melts forever - ניתן להעריך את מחיר החופשה הזו לפי מספר הענפים השבורים. בסך-הכל היה נחמד מאוד.
מובן מאליו, ברגע שבו פוגש פתית השלג הראשון באספלט נזכרים הכל בנעימות חורפיות, רוויות צלילי פעמונים קטנים. וגם אני כמו אותם אנשים, תיכף ומיד משמיעה את דיסק הקריסטמס האהוב עליי. אך בד בבד אינני זונחת את מצוות הורדת הדיסקים החדשים, שכן מדובר במצווה חשובה. ובקיצור, Beach Fossils הוציאו אלבום חדש (או עתידים להוציא, שכן מדובר במקרה של הדלפה); וזהו אלבום שאני מאוד מחבבת. הדבר מתקבל על הדעת שכן גם פרויקט הסולו של גיטריסט הלהקה (לשעבר) Zachary Cole Smith, DIIV, היה חביב עליי השנה במיוחד. הצלילים קשורים זה בזה, ונדמה לי שיש כאן גם איזושהי התפתחות (אך אמנע מלהשתמש במילה "התבגרות"), שכן לאלבום הראשון של Beach Fossils כלל לא הצלחתי להתחבר, וגם היום הבקשה לצלוח את כולו מראשיתו ועד סופו עולה לי בקשיים.
האלבום החדש לעומת זאת (Clash The Truth הוא נקרא)... ובכן, האלבום החדש הוא משהו אחר.
לדף המייספייס


לסיום אציין ככה, בדרך אגב, ששלוש השנים של קיום הבלוג הכריעו לטובת פתיחת דף פייסבוק. מוזמנים "לתת בלייק" כמו שאומרים.

יום ראשון, 6 בינואר 2013

מים ירוקים

בפוסט הקודם דנתי לכף חובה את המלמולים, אך כעת נדמה לי כי המבטים גרועים אף מהם. וכמה חבל! את המבטים לא ניתן להסוות דרך כחכוח. יש לי חברה שלא יכולה לסבול למשל, כשקורצים לה, ולפעמים נדמה לי שנבדקתי ממנה בסלידה זו. אך לא כל הקריצות הן כאלה. אמנם, מרבית הבנות עשויות להודות כי יש במעמד הגבר הקורץ כדי להפשיט אותך מעצמיותך, אך שמתי לב שישן גם קריצות אחרות, כאלה המקפלות לתוכן את כל המבוכה שיש באינטראקציה שבין גבר לאישה. אחח, ארורות יהיו העיניים!
אך לא על כך רציתי לדבר איתכם כשאמרתי בפוסט הקודם שישנם דברים נוספים שהיו ראויים להיאמר מעל במה זו. או אולי רציתי לדבר איתכם על מבטים אחרים. עדן ותום מלמדים אותי למשל כי המבטים האפולוגטיים הם הנוראים מכל. בכך הם רוצים לומר כי עלייך להתגאות במה שאתה עושה, או לכל הפחות עלייך להימנע מלהתנצל. אני מבינה מה שהם אומרים ומנסה ליישם. לכן את משחק שדרנית הרדיו שבו אני משחקת אני לוקחת מאוד ברצינות, שלא בשונה מרצינותם של הילדים המקימים לפניהם עולם דמיוני, יש מאין.



אתמול העברתי את תכנית הרדיו השביעית של "הקוף עם התוף". שבע זה הרבה, אני חושבת. שבע הוא מספר מכובד.
את התכנית פתחתי עם האמן Chris Cohen, שהסתמן כגאון מוזיקלי עוד כשהוא ניגן ב-Deerhoof וב-The Curtains. אלבום הבכורה שלו תחת שמו הפרטי הוא ללא ספק פנינה אמיתית, אך נדמה לי כי האלבום האחרון שהוא הוציא תחת The Curtains היה מעט רענן יותר, או אולי נשבה בו פשוט רוח אחרת.
המלצתי פה בעבר על The Curtains, אך קישור ההורדה הוסר מאז, והוסר מהר מדי. לכן אני מעלה בשנית גם את האלבום ה"נושן" הזה מ-2006 וממליצה לכם להוריד את שני האלבומים, ככה, כמין צ'ופר לשנה החדשה.