יום שבת, 14 בדצמבר 2013

סיפורי מסעות

לבסוף מצאתי תעוזה בלבי לחצות את מפתן ביתנו. רציתי לחזות בירושלים בלובנה, ומשום כך השכמתי קום. השעה המוקדמת העלתה בפי טעם של בקרי הטירונות החשוכים, בהם היינו חגים בסהרוריות סביב עצמנו, מבלי שתהיה לדבר תכלית ברורה לעין (אך מובן שלכל דבר תכלית, גם אם זו נסתרת מעינינו!). גם קודם לצבא הייתי מוצאת עצמי ערה בשעות המקדימות את זריחת השמש. שעות חשוכות, ערטילאיות, שבהן הייתי מטיילת ברחובותיה המנומנמים של ירושלים, פעמים עם כלבתי הקטנה ופעמים בלעדיה. בתיאטרון ירושלים הייתי נשכבת על פסל הבטון המכוער, המורה באצבעו המאסיבית כלפי האופק, וצופה בשינויי הצבעים מאפור, לכחול כהה ולאחריו תכול מסנוור.
כשחציתי לבסוף את מפתן הבית נדמה היה כאילו אני יחידה בעולם. פתיתי שלג היו מרקדים באוויר וענפי העצים כרעו תחת משקלה של הרומנטיקה. לאן ישים פעמיו אדם המסייר בירושלים? לעיר העתיקה, כמובן. ובלבי שבה ונתלהטה אותה תמונה עתיקה השאולה מעולם אחר, של כנסייה דוממת, הלומת קטורת, המנצנצת באורו הלבן-כסוף של השלג. מעטים היו הולכים בעיר העתיקה, ובהם שניים, שלושה רוכלים, חייל עייף, וצוצלת רטובה שהייתה מתכנסת לתוך גופה המרטיט. גם שלג לא היה הרבה, ותחת דוכניה הבלולים והרועשים של העיר העתיקה, נחשפו מסדרונותיה העירומים בעליבותם המסואבת. אלך לכנסיית הקבר, חשבתי. אך משונה הדבר... היעדר הדוכנים גרם שאשגה בצעדיי. שעה תמימה הילכתי בסמטאותיה הרטובות, המכושפות של העיר העתיקה (ואני הלא כל חיי מטיילת בה, וגם בכנסיית הקבר ביקרתי פעמים הרבה!). פעמוני הכנסייה שהיו מצטלצלים פעם קרוב, פעם רחוק, כמו הכריזו באירוניה כי צלצולם לא לאוזניי שלי נועדו. בשלב מסוים זיהיתי לפניי דמות אישה, והיא עטויה צעיף כדרך שנשים פרבוסלאביות עוטות על ראשן צעיף. אם אלך אחריה וודאי אגיע לכנסייה... אך צעדיה היו מהירים ותכליתיים, בעוד צעדיי שלי מגומגמים. לבסוף נסתובבה אליי האישה (שאולי באמת הייתה פרבוסלאבית), ואמרה לי באנגלית סדוקה שהכותל המערבי נמצא בפנייה הבאה. אה! מובן שהדבר נראה לי עכשיו משעשע כל-כך, אבל באותו הרגע לא יכולתי שלא לחוש בושה צורבת. לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לכותל. ושם, תחת עינו המשגיחה והממצמצת של האל, נזכרתי בשאול שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה.

***

פעם נסענו, תום ואני, בסלאמז האיטלקיים, אחרי ההרים המלבינים ואחרי שהשמיים נעשו שטוחים כמו תפאורה. נסענו ונסענו עד שהגענו לעיר איטלקית עתיקה, מוקפת חומות אבן גבוהות. המים היו ירוקים ואנחנו שתינו משקה אלכוהולי תוסס וכתום.
נסענו במשך שבוע שלם והאזנו למה שהיה לנו. כשהתקרבנו לחומות העיר העתיקה יצא שהאזנו לדיסק של Joy Division, שבמקרה גמור נמצא לנו באוטו. אני זוכרת פרט זה משום שבזמנו הדבר נראה לי הולם.
כעת אני מאזינה לדיסק האחרון של הלהקה האירית Girls Names, שמזכירה, בין היתר, שילוב של Joy Division ורוק ישראלי משנות ה-90 ; וגם כאן, כאז, האזנה זו נדמית הולמת בעיניי.

אין תגובות: