יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

זהוב, צהוב, בוהק

אז אני הולכת... השמש אינה שוקעת והעצים אינם נעים ברוח שאינה אפורה. אבל העיר היא אותה העיר. ולפעמים לבי נמלא ריגשה למראה: ילדים חמורי סבר, כלב קטן מרוט, בית ילדותי. אחד המרצים אמר לנו שכל מי שביקר אי פעם באפריקה נדבק במחלת הגעגועים. אך אני לעולם לא אשוב עוד לאפריקה ההיא. גם לא אהגה עוד בפילים ובעצי מייפל ובצעצועי משחק עשויים קש. רק מדי פעם, כשהאור נצבע בגוון מימי, ירוק, אני נזכרת שפעם בטורונטו למדתי לשחות. המראות שבים אליי לפי גוון האור. אפריקה חומה, צהובה, בוערת. טורונטו ירוקה, כתומה (לובנה של טורונטו נשתכח ממני). את ישראל אני מזהה לפי הבוהק. לילותיה של ירושלים אווריריים, חשמליים, רוטטים מציפייה. אבל גם: חונקים, ממיתים, מלאי צחנה. אני מתעוררת עוד קודם שהבוהק חודר מבין חרכי התריסים. כדי להערים על הבוהק אני מכסה את החלון במעיל חורף שבטנתו קרועה. אין להערים על הבוהק. רק באחרית הימים ייעשה האור זהוב וחם כהבל פה. אולי. אז אני הולכת, אני הולכת... הדיבור הזר זר לי. ספסל רחוב מדיף ריח נעורים. עצי ברוש מאובקים. חנות בגדי ילדים ובה שמלת מלח קצרה. רגלי הילדים שמנמנות, חלקות, כושלות בדרכן הנפלאה. טיוטות אדם שהכל שמחים בהן ואיש אינו מטיל בהן ספק. הספק הוא אויבה הראשון של היצירה האמנותית. ולא שזו צריכה להיות ספונטנית. היצירה האמנותית עשויה להיות גם כבדה מרוב כובד. אך אל לה להטיל בעצמה ספק. לאחרונה אני חושבת: המלחמה היעילה ביותר כנגד הספק היא ההליכה. אז אני הולכת, אני הולכת, אני הולכת...

סוף לשיח המתנבא ותחילת ההמלצה המוזיקלית:

לאחר מאמצים כלשהם הגיע לידיי אלבום הבכורה של  Fred Nicolaus- שותפו לשעבר של Daniel Rossen בפרויקט המוזיקלי האהוב עליי כל-כך (אהבה כנה, יוקדת), Department of Eagles. לפרויקט החדש של ניקולאוס קוראים Golden Suits ויש בו כדי להבעיר בי שלהבת קטנה, רוטטת. אין לחפש כאן אחר הגדולה המוזיקלית - מוזיקה הטבולה בהומור וביופי - שאפיינה את Department of Eagles (לו רק היו השניים חוזרים לנגן יחד!). ובכל זאת אלבום הבכורה של ניקולאוס, שנקרא על שם פרויקט הסולו החדש, חביב עליי דווקא באווריריותו, בצעירותו המפוכחת, ביכולתו לייצר אור נעים, רך.


אין תגובות: