יום שבת, 14 בדצמבר 2013

סיפורי מסעות

לבסוף מצאתי תעוזה בלבי לחצות את מפתן ביתנו. רציתי לחזות בירושלים בלובנה, ומשום כך השכמתי קום. השעה המוקדמת העלתה בפי טעם של בקרי הטירונות החשוכים, בהם היינו חגים בסהרוריות סביב עצמנו, מבלי שתהיה לדבר תכלית ברורה לעין (אך מובן שלכל דבר תכלית, גם אם זו נסתרת מעינינו!). גם קודם לצבא הייתי מוצאת עצמי ערה בשעות המקדימות את זריחת השמש. שעות חשוכות, ערטילאיות, שבהן הייתי מטיילת ברחובותיה המנומנמים של ירושלים, פעמים עם כלבתי הקטנה ופעמים בלעדיה. בתיאטרון ירושלים הייתי נשכבת על פסל הבטון המכוער, המורה באצבעו המאסיבית כלפי האופק, וצופה בשינויי הצבעים מאפור, לכחול כהה ולאחריו תכול מסנוור.
כשחציתי לבסוף את מפתן הבית נדמה היה כאילו אני יחידה בעולם. פתיתי שלג היו מרקדים באוויר וענפי העצים כרעו תחת משקלה של הרומנטיקה. לאן ישים פעמיו אדם המסייר בירושלים? לעיר העתיקה, כמובן. ובלבי שבה ונתלהטה אותה תמונה עתיקה השאולה מעולם אחר, של כנסייה דוממת, הלומת קטורת, המנצנצת באורו הלבן-כסוף של השלג. מעטים היו הולכים בעיר העתיקה, ובהם שניים, שלושה רוכלים, חייל עייף, וצוצלת רטובה שהייתה מתכנסת לתוך גופה המרטיט. גם שלג לא היה הרבה, ותחת דוכניה הבלולים והרועשים של העיר העתיקה, נחשפו מסדרונותיה העירומים בעליבותם המסואבת. אלך לכנסיית הקבר, חשבתי. אך משונה הדבר... היעדר הדוכנים גרם שאשגה בצעדיי. שעה תמימה הילכתי בסמטאותיה הרטובות, המכושפות של העיר העתיקה (ואני הלא כל חיי מטיילת בה, וגם בכנסיית הקבר ביקרתי פעמים הרבה!). פעמוני הכנסייה שהיו מצטלצלים פעם קרוב, פעם רחוק, כמו הכריזו באירוניה כי צלצולם לא לאוזניי שלי נועדו. בשלב מסוים זיהיתי לפניי דמות אישה, והיא עטויה צעיף כדרך שנשים פרבוסלאביות עוטות על ראשן צעיף. אם אלך אחריה וודאי אגיע לכנסייה... אך צעדיה היו מהירים ותכליתיים, בעוד צעדיי שלי מגומגמים. לבסוף נסתובבה אליי האישה (שאולי באמת הייתה פרבוסלאבית), ואמרה לי באנגלית סדוקה שהכותל המערבי נמצא בפנייה הבאה. אה! מובן שהדבר נראה לי עכשיו משעשע כל-כך, אבל באותו הרגע לא יכולתי שלא לחוש בושה צורבת. לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לכותל. ושם, תחת עינו המשגיחה והממצמצת של האל, נזכרתי בשאול שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה.

***

פעם נסענו, תום ואני, בסלאמז האיטלקיים, אחרי ההרים המלבינים ואחרי שהשמיים נעשו שטוחים כמו תפאורה. נסענו ונסענו עד שהגענו לעיר איטלקית עתיקה, מוקפת חומות אבן גבוהות. המים היו ירוקים ואנחנו שתינו משקה אלכוהולי תוסס וכתום.
נסענו במשך שבוע שלם והאזנו למה שהיה לנו. כשהתקרבנו לחומות העיר העתיקה יצא שהאזנו לדיסק של Joy Division, שבמקרה גמור נמצא לנו באוטו. אני זוכרת פרט זה משום שבזמנו הדבר נראה לי הולם.
כעת אני מאזינה לדיסק האחרון של הלהקה האירית Girls Names, שמזכירה, בין היתר, שילוב של Joy Division ורוק ישראלי משנות ה-90 ; וגם כאן, כאז, האזנה זו נדמית הולמת בעיניי.

יום שישי, 13 בדצמבר 2013

נוצות

ירושלים עיר בצורה ומבוצרת. אין יוצא ואין נכנס. איש לא יפריע לנו במשחקנו המקודש; הקפנו אותה חומות גבוהות של שלג. כמה מתיש היה המסע שערכתי למענך ירושלים! עד כדי כך, שכשחזיתי סוף, סוף בשערייך העשויים קברים, קברים, כמעט ומאסתי בלובנך המלוכלך. "נראה כאילו פיות ריקדו בשיערך", אמרה לי עדן ו. כשהגעתי לדירתנו המשותפת. הכנתי לנו מרק, ועוגות שלג בוציות בדמיוני. איננו מעיזות להוציא ממש את חוטמנו מבעד למפתן הבית, אך מחלוננו אנו משקיפות על הנעשה בחוץ, כאילו היה זה סרט, והשלג לא היה אלא נוצות.
מה מקורה של תחושת כבדות זו שלתוכה אני שוקעת לאחרונה, לא בבת אחת, אלא בהדרגתיות, כפי שנעלייך שוקעות בשלג חדש, תחילה ברפרוף ולאחר מכן עמוק, עמוק? סבורה הייתי שנולדה ביום ראשון בבוקר, כאשר תום הלך ושבנו ונעשינו יחידים, שאז לא יכולתי לישון למעט שעות ספורות, שעות דרוכות. כעת שוב אינני יודעת.

למרות שלא תכננתי כך, תכנית הרדיו האחרונה שלי בקול ירושלים החופשית הולמת ימים חורפיים שכאלה (חורפיים ברפרוף וחורפיים בעמקותם המטמטמת):


נזכרתי שטרם המלצתי כאן על אמן אהוב עליי, אף שאלבומו האחרון יצא באופן רשמי עוד ב-2012. הגעתי אליו בעקבות ההופעה המשמחת של ה-Beach Fossils, שעודדה אותי לבחון לעומק את תוצריה המשובחים של חברת התקליטים Captured Tracks. האמן הקנדי Mac DeMarco (שאת שירו היפה, Annie, השמעתי בתחילת התכנית), יודע בדיוק מה הוא עושה, והוא עושה את זה היטב. שיריו נדמים בעיניי כחוליה מקשרת טובה בין סצנת הרוק המתחדשת לבין סצנת הדרים פופ/שוגייז המתחדשת. אם לדבר בשמות: חוליה מקשרת בין Ty Segall ל- Beach Fossils. הנה שיר נוסף שהוציא. וכעת, בחזרה למשחקי המדומיין בשלג.



למתעקשים יש גם אלבום דמואים, שיצא לפני מספר חודשים. להורדת 2 Demos

יום שני, 2 בדצמבר 2013

פי פצע פתוח

הרבה דברים עומדים על הפרק, אבל ראשית: עדכון בסגנון "יומני היקר, שלום רב".
את השבועיים האחרונים הקדשתי לשיניי הכואבות; עד כדי כך שממחשכי התודעה צף ועלה טור משירו של אצ"ג, שבו מתלונן הדובר כי פיו "פצע פתוח". מובן כי בשיר זה אין הדובר מכוון לכאב השיניים הפרוזאי אלא לדברים שברוח. רוצה לומר: "ראו איך אני הדובר-המשורר דולה מלבי דברי שירה במחיר עינויי גיהינום, וכיצד פי המפיק דברי שירה נעשה לגילום הפצע המוגלתי", וכיוצא באלה דברים. אלא שאני, משעקרו לי שתי שיני בינה, לא יכולתי להגות במכאובים הפיוטיים הנשגבים. שרויה בכאב השיניים הפרוזאי, חשתי כאילו העולם כולו מתווך על-ידי הפה, ואני עצמי זוג מלתעות חלודות, שאינן ראויות לדבר לבד מטחינה איטית ועגומה של רסק תפוחים. עניין זה, כלומר הכאב הארצי שאין ולא יכול להיות לו מגע עם הרוח, לא בהכרח צריך להיות בזוי בעינינו. משוחררת מכל אחריות, אפילו מהאחריות להגות באחריותי המשוערת, יכולתי פשוט לנוח. והמנוחה הפשוטה הזו, הבלתי יומרנית... ובכן, המנוחה הזו טובה למדי.

כעת אעבור למה שעשוי להיחשב ל"דברים שברוח":
ביום שבת הקרוב אעביר את תכנית הרדיו הרביעית שלי בקול ירושלים החופשית, ובה אני מתכננת להשמיע בין היתר שיר של אמן lo-fi / פסיכדלי, המכנה עצמו בשם העט הספרותי Salvia Plath. אינני יודעת מדוע דווקא על אמן זה אני בוחרת להמליץ. נדמה לי שהאזנתי לו הרבה לאחרונה משום שהמוזיקה שלו הקלה עליי, אבל ייתכן שאני בודה סיבה זו מלבי.
לדף ה-bandcamp (שם ניתן להאזין לחומרים מההרכב הקודם שלו, RUN DMT)


זאת ועוד: את תכנית הרדיו הקודמת שלי העברתי לפני כחודש והיה לי מאוד נחמד, גם בשל אווירת המקום וגם בשל אווירת השירים.


ולבסוף: אני מאוד מתרגשת לקראת התקלוט הקרוב שלי, ביום שישי (6.12) בפאב התקליט. לכבוד האירוע אני מכינה מיקסטייפים כסופים שיחולקו במהלך המסיבה.
את הפוסטר היפה עיצבה עדן ו. כמובן:

יום שני, 11 בנובמבר 2013

האושר הפשוט (או: השתקפות כמעט מושלמת)

היה לי זמן אך לא עשיתי איתו שום דבר מיוחד, וגם עכשיו יש לי זמן אך חוסר המעש נעשה אצלי להרגל. לפני השינה אני מעלה בדעתי רעיונות כבירים, רעיונות מהפכניים נוסח נפוליאון או דוסטויבסקי. אחרי כן אני נרדמת באגרופים קמוצים.
הנה כמה רעיונות שהעליתי בעבר:
1. להיות אטומה כמו סלע.
2. להיות שקופה כמו מים.
3. להיות אטומה כמו מים.
4. להחזיק באושר הפשוט.
הרעיון האחרון חדש יחסית ואפשר כי הוא חותר תחת הרעיונות הקודמים, אך הוא אינו שלי, שאלתי אותו מאדם אחר. אסביר אותו דרך שתי תמונות.
בתמונה הראשונה, שעדן ו. צילמה, נראים פילי ים זרוקים על החוף, השמש הקליפורנית מחממת את עורם הגס והמלוח; ואיש אינו יודע כיצד הם מכלכלים את עצמם, שכן כל היום הם זרוקים בחוסר מעש ורק פעם בפעם הם משנים את תנוחת סנפיריהם למען תיטיב השמש לחמם.
התמונה השניה אינה מצולמת ממש, אלא מה? זהו אירוע שחזיתי במו עיניי. בתמונה זו נוכחים שניים: זקנה וחתול. פניהם טובלות בקרני השמש הירושלמית החמימה ועיניהם עצומות מתוך התענגות. הם יושבים במרחק מספר צעדים זו מזה אך, משונה הדבר, הם אינם מודעים לכך שדמויותיהן מהוות השתקפות כמעט מושלמת.
זה בעיניי האושר הפשוט.
...
לפני שנתיים היינו סופי, איתי, רפי, תום ואני בהופעה של Arcade Fire. ההופעה הייתה, כיאה לארקייד פייר, מאוד סיפורית, במובן הזה שהיא לקחה אותך יד ביד בנרטיב של ה-Suburbs ובסיום ההופעה יכולת להגיד שעברת איזשהו תהליך. בדרך חזרה (נסענו במכונית שכורה והנסיעה ממנצ'סטר ללונדון הייתה ארוכה ויפה), דיברנו על הרבה דברים ובין היתר גם על משמעות אינסופיותו של היקום, ומה הדבר אומר כשלמשהו אין סוף (נדמה לי שרפי הוא שהעלה נקודה זו). זו הייתה תקופה מאוד משמעותית בחיי. הייתי מאוהבת אבל הייתי גם מאוד עצובה, ובמרחק אלפי קילומטרים מאנגליה (כאיזשהו הדהוד גרוטסקי כמעט לתחושותיי שלי) חברה טובה שלי הייתה שקועה בעצבות שאין לה סוף ואין לה נחמה.
אך לא אדבר על כך יותר.
...
האלבום החדש של Arcade Fire, Reflektor שמו, כל-כך יפה שהוא גורם לי לרצות לרקוד או לבכות. שונה במידה רבה מהאלבומים הקודמים של הלהקה, חתימת ידו של ג'יימס מרפי (סולן LCD Soundsystem ומפיק האלבום), נוכחת לכל אורך הדרך, ובמיוחד בלופים האלקטרוניים שנעצרים בדיוק בזמן כדי שנוכל להגיד: נשמע כמו ארקייד פייר! (ולא: נשמע כמו LCD Soundsystem). מלבד ההשפעות של מרפי, אפשר להבחין גם בהשפעות של מקצבים קריביים ואפריקאיים מצד אחד ורוק קלאסי מצד שני. לא מדובר בחקיינות, גם לא באימוץ ריק של טרנדים, אלא בחקר היתולי כמעט של גבולות המוזיקה שעושה ארקייד פייר. מעין תשובה לשאלה: מה יקרה אם ניקח את המוזיקה שלנו לקיצון ונוותר על הנרטיביות לטובת להיטים רקידים יותר? אפשר לשמוע זאת לדוגמא בשיר Normal Person שאמנם מכריז על עצמו כשיר רוק (ואף נשמע לפרקים כמו Queens Of The Stone Age), אלא שאז שב ומזכיר לנו בגשר היפהפה לקראת סיום, שבכל זאת מדובר בארקייד פייר, על צליליהם העמוסים וה"מנצנצים". דוגמא טובה נוספת לכך הוא השיר  Joan of Arcשמתחיל כשיר Pאנק בועט (אף שהוא עושה זאת בקריצה), אך הולך וקורס לתוך מערבולת צלילים גדושה, שחותמת את האלבום הראשון של Reflektor.
היופי האמיתי מגיע באלבום השני. הפתיחה האיטית, הגרנדיוזית, הקלאסית ממש (צלילי הכינורות היורדים מעבירים בי צמרמורות), מאותתת לנו שתהיה כאן השתקפות של האלבום הראשון אבל היא לא תהיה השתקפות מושלמת (כלום יש השתקפויות משולמות בעולם?). צמד השירים Awful Sound - Oh Eurydice ו-  It's Never  Over - Oh Orpheusמהווים גם הם השתקפות לא מושלמת האחד של השני. שני האוהבים המיתיים עומדים לצד הים הקפוא אך גם האחת מאחורי השני.
We stood beside a frozen sea
I saw you out in front of me
Reflected light, a hollow moon
Oh Orphes, Oh Eurydice
Its over too soon
אם כן מדוע אורפאוס מסתובב לעבר אורידיקה במחיר מותה השני? ייתכן וארקייד פייר משיבים על שאלה זו דרך שיר אחר, שבו וין בטלר כמו ותוהה בקול רם:
But if there's no music up in heaven, then what's it for?
כשהדבר נוגע ליצירתו אפשר כי בטלר מבכר את המוזיקה על-פני האושר הפשוט.

יום רביעי, 30 באוקטובר 2013

רגליים קצרות

בשבוע שעבר אספתי מידיה של מיכל או רחל את התעודה המבשרת על סיום לימודי התואר הראשון. אחרי כן נפלה עליי שינה ממיתה עד כדי כך שגם כאשר הקצתי לבסוף המשכתי להזות שאני נמצאת במקום אחר, מואר ולבן. בחלומותיי האוניברסיטה נעשית למסדרון ארוך ובסופו גרם מדרגות מסתלסל, בלתי נגמר - תמהיל של האוניברסיטה העברית ובית הספר התיכון שבו למדתי.
לאחרונה אני חושקת בחיוניותם של הכלבים, ברגליהם הקצרצרות הטופפות ובמבטם הנחוש כשהם חוצים את מעבר החצייה לצד אדוניהם המושלמים. אני מתגעגעת לכלבתנו המתה וחושבת אולי לאמץ לי כלב משלי, שבאוזניו הקטיפתיות אוכל לרפרף. אני רוצה לטפל בבעל-חיים קטן ממני משום שיש לי יותר זמן עכשיו ומשום שאני מאושרת. אני יודעת שלא נהוג לשתף אחרים באושרך היחסי ולכן אני משתדלת לשמור את הדבר לעצמי, אבל עליכם לדעת שגם כאשר משוך על פניי דוק של עצב או געגוע בלבי הולכת וטופחת כעין שלווה.
אם כן, מדוע אני כל-כך עייפה בזמן האחרון? אולי משום שלרשותי עומד זמן רב יותר וזמן זה אני משקיעה בשינה. אני חושבת שאולי בעתיד אפדה את שעות השינה הרבות שצברתי ואחיה חיים חיוניים יותר. זו מחשבה מנחמת אבל כנראה שגויה. כעת אני נזכרת שחלמתי הלילה שמישהי (אך לא אזכיר את שמה) אכלה לי ולעדן ו. את כל הצ'יפס והדבר הכעיס אותי מאוד. נו טוב, גם לזה ייקרא חלום.
אבל אני רוצה לכתוב כאן גם על מוזיקה ולא רק על חלומות (והאם תסלחו לי על להגי הבלתי פוסק? אני מאוד מקווה שתסלחו).
הורדתי לפני זמן מה את האלבום החדש של Kurt Vile ונדמה לי שהוא הולם את כל אותן התחושות שעליהן דיברתי, אף שייתכן שאני קושרת בין הדברים בדיעבד. שירתו האגבית של וייל מזכירה לי לפרקים את שירתו של פראנק בלאק (בלאק שאחרי הפיקסיז, זאת אומרת); אך אפשר כי וייל מלודי יותר. זוהי מוזיקת רוק, אם כן, אך היא יפה יותר משהיא בועטת. ואולי אפילו יפה מאוד.
הנה שיר שאני אוהבת ושמזכיר לי איזה משהו:
עניין אחרון: בקרוב אעביר את תכנית הרדיו השלישית שלי ב"קול ירושלים החופשית" (פרטים בדף הפייסבוק של הבלוג). התכנית האחרונה הייתה בסימן אינדי-פופ מה שאומר שהיה לפרקים משמח ולפרקים מאוס. השיפוט בידיכם.

יום שבת, 21 בספטמבר 2013

אני לוזר, מותק

הזמן עצר מלכת. שבתי לבית הוריי והזמן עצר מלכת. רק אני ואחותי פה, ושוב אני מעלה בדעתי את המעשייה ההיא אודות האח והאחות הנאבקים כנגד השחיקה והאבק האוחזים באחוזתם המתפוררת. סדר יומי פשוט עד כדי גיחוך: אני מתעוררת בסביבות אחת-עשרה, מכינה ארוחת בוקר מאוחרת לי ולאחותי ושבה לחדר השינה של הוריי, שם אני קוראת עד שעיניי נעצמות מאליהן. בצהריים אני מחממת לנו אוכל (המקרר מלא קופסאות פלסטיק וצנצנות מרק), צופה בסרט טיפשי בטלוויזיה ומשוחחת עם אחותי על עניינים ברומו של עולם, אבל גם על הבלים גמורים. אחרי כן אני בוהה במחשב או שבה לספרי - זהו ספר רומנטי באופן מסוכן, שבו המספר-הסופר מהלך כמעין נביא ברחבותיה העתיקים של ירושלים - ואחרי כן עוד אוכל, עוד טלוויזיה ועוד שינה. איננו יוצאות מהבית משום שאחותי חולה ותפקידי לטפל בה. וכך עוברים הימים כמעין עיסה או אולי... עוגה אוורירית.
לפני כחודש העברתי את תכנית הרדיו הראשונה שלי ב"קול ירושלים החופשית", שממשיכה את המתכונת של התכנית הקודמת וגם קרויה באותו השם.



השיר השלישי שהשמעתי בתכנית הוא אחד מהשירים האהובים עליי הקיץ. הוא נקרא "משהו בכיס" והוא של רייסקינדר - אמן ה"אלקטרו" המוכר-לא מוכר שצמח מתוך הסצנה הירושלמית המקומית (במירכאות או שלא במירכאות). רייסקינדר אינו רומנטיקן אבל גם לא ציניקן. הוא גם לא משורר, וודאי שלא משורר-נביא. כשהוא אומר בשירו "ראיתי את העתיד", הוא ממהר לסייג את המעמד הנבואי הפומפוזי באמירה הטאוטולוגית, הטיפשית סתם: "וזה נראה כאילו יש לי משהו בכיס. או שאין לי משהו" (*תזכורת: לכתוב הערה אודות פלצנות מיותרת בביקורת המוזיקה העכשווית). הייתי כבר בשלוש הופעות של רייסקינדר, במתכונת כזו או אחרת, וכל פעם האפקט הוא זהה: הפה צוחק אבל הלב בוכה. אולי לא בוכה ממש, אבל ללא ספק מזיל דמעה כנה. קל מאוד לראות במוזיקה שלו בתור גימיק סתם, אבל אין טעות גדולה מזו. באלבום האחרון שלו, קוסמי (ממנו לקוח השיר שהשמעתי בתכנית), רייסקינדר גולש למחוזות הגאראג' בשירים שעשויים להתחרות בכבוד עם סצנת הגאראג' הקליפורנית, לו חשקו מבקרי המוזיקה בתחרות שכזו. יש ב"קוסמי" גם כמה נפילות. על השיר "ישן בעמידה" אפשר היה אולי לוותר. אבל על כל "נפילה" שכזו רייסקינדר מפליא לייצר שירים יפהפיים בפשטותם. שירים קולעים. השיר "משהו בכיס" הוא אחד מהם, אבל גם "זר לא יבין זאת" הדיכאוני ו"תהיה חזק ותתגבר" שחותם את האלבום ומותיר במאזין תחושת אי-נחת מסוימת.

באופן אידיאלי הייתי אומרת לכם לרכוש את האלבום של רייסקינדר ב-bandcamp או בפאב האוגנדה, בעלות סמלית. אבל מאחר ואנחנו לא חיים בעולם אידיאלי מי שרוצה להאזין לאלבום בחינם מוזמן לפנות אליי ולקבל קישור להורדה.

יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

זהוב, צהוב, בוהק

אז אני הולכת... השמש אינה שוקעת והעצים אינם נעים ברוח שאינה אפורה. אבל העיר היא אותה העיר. ולפעמים לבי נמלא ריגשה למראה: ילדים חמורי סבר, כלב קטן מרוט, בית ילדותי. אחד המרצים אמר לנו שכל מי שביקר אי פעם באפריקה נדבק במחלת הגעגועים. אך אני לעולם לא אשוב עוד לאפריקה ההיא. גם לא אהגה עוד בפילים ובעצי מייפל ובצעצועי משחק עשויים קש. רק מדי פעם, כשהאור נצבע בגוון מימי, ירוק, אני נזכרת שפעם בטורונטו למדתי לשחות. המראות שבים אליי לפי גוון האור. אפריקה חומה, צהובה, בוערת. טורונטו ירוקה, כתומה (לובנה של טורונטו נשתכח ממני). את ישראל אני מזהה לפי הבוהק. לילותיה של ירושלים אווריריים, חשמליים, רוטטים מציפייה. אבל גם: חונקים, ממיתים, מלאי צחנה. אני מתעוררת עוד קודם שהבוהק חודר מבין חרכי התריסים. כדי להערים על הבוהק אני מכסה את החלון במעיל חורף שבטנתו קרועה. אין להערים על הבוהק. רק באחרית הימים ייעשה האור זהוב וחם כהבל פה. אולי. אז אני הולכת, אני הולכת... הדיבור הזר זר לי. ספסל רחוב מדיף ריח נעורים. עצי ברוש מאובקים. חנות בגדי ילדים ובה שמלת מלח קצרה. רגלי הילדים שמנמנות, חלקות, כושלות בדרכן הנפלאה. טיוטות אדם שהכל שמחים בהן ואיש אינו מטיל בהן ספק. הספק הוא אויבה הראשון של היצירה האמנותית. ולא שזו צריכה להיות ספונטנית. היצירה האמנותית עשויה להיות גם כבדה מרוב כובד. אך אל לה להטיל בעצמה ספק. לאחרונה אני חושבת: המלחמה היעילה ביותר כנגד הספק היא ההליכה. אז אני הולכת, אני הולכת, אני הולכת...

סוף לשיח המתנבא ותחילת ההמלצה המוזיקלית:

לאחר מאמצים כלשהם הגיע לידיי אלבום הבכורה של  Fred Nicolaus- שותפו לשעבר של Daniel Rossen בפרויקט המוזיקלי האהוב עליי כל-כך (אהבה כנה, יוקדת), Department of Eagles. לפרויקט החדש של ניקולאוס קוראים Golden Suits ויש בו כדי להבעיר בי שלהבת קטנה, רוטטת. אין לחפש כאן אחר הגדולה המוזיקלית - מוזיקה הטבולה בהומור וביופי - שאפיינה את Department of Eagles (לו רק היו השניים חוזרים לנגן יחד!). ובכל זאת אלבום הבכורה של ניקולאוס, שנקרא על שם פרויקט הסולו החדש, חביב עליי דווקא באווריריותו, בצעירותו המפוכחת, ביכולתו לייצר אור נעים, רך.


יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

חוזרת לשדר


במוצ"ש הקרוב אני חוזרת לשדר בפאב הרדיו. בואו להגיד שלום או האזינו כאן.

(תודה לעדן ו. החיונית תמיד על הפלאייר!)

יום ראשון, 18 באוגוסט 2013

כבוש פניך בקרקע

פעמים רבות ניתן לשמוע אנשים ממליצים (ובצדק!), לקחת את הדברים צעד, צעד, פרה, פרה. ואני מוסיפה על המלצה זו ואומרת: כבוש פניך בקרקע! אבל לא במובן של "התבייש!", אלא במובן המילולי של הביטוי, רוצה לומר: הסתכל למטה ולא קדימה. לא הייתי אומרת שהגעתי לצומת דרכים. נדמה לי כי מסלול זה הותווה עבורי עוד קודם לכן, משמע: לשם אני אמורה ללכת. אולי. ובכלל, מי יודע לאן עליו ללכת. אני קוראת עכשיו ספר (טוב מאוד!) על אדם אחד, מין הלך כזה, כלומר גיבור רומנטי, המעלה את זיכרונותיו תוך כדי הליכה. אני חושבת שאך טבעי הוא לחשוב תוך כדי הליכה. פעם אישה אחת סיפרה לי איך תקופה מסוימת הייתה מבלה את זמנה בציפייה שהיום יגמר. הייתה צופה בזריחת החמה ומייחלת לשקיעתה. עניין נורא, לא כן? אבל עדיף לא לחשוב על כך. אלא מה? לדבוק בהליכתך. אני רוצה להגיד: לדבוק בהליכתך, בעיוורונם של ההולכים, אך נדמה לי שזו אמירה מחמירה מדי.
חשוב להבין במסגרת מה נכתבים הדברים. מה הקונטקסט. אולי אתם חושבים שאני כותבת תוך כדי הליכה? ואולי ממעוף הציפור? לא, ולא. אני כותבת בישיבה ותוך כדי אכילת עוגת גזר. אני אדם דחיין שמתרץ את עצלותו באיזשהו קלקול מולד. אבל נניח לזה.

אני רוצה להמליץ לכם (בפוסט הזה ובבאים אחריו) על אלבומי הקיץ האהובים עליי. אין הרבה כאלה, אבל אין בי מספיק יומרה כדי להסיק מכך איזושהי מסקנה עגמומית על "תעשיית המוזיקה". קרוב לוודאי שלא חיפשתי מספיק. נוסף לכך, וכאן אני מקדימה תרופה למכה, אין לחפש אחר מקוריות (כלומר אחר יצירה "חדשנית", "אקלקטית", כזו שבלוגי המוזיקה טרם הניחו עליה את ידיהן השמנוניות), בין המלצותיי המוזיקליות.
וכעת להמלצה.
נהוג, משום מה, לומר את Wavves באותה נשימה עם Ty Segall. אולי משום ששני ההרכבים באים מקליפורניה ומנגנים "מוזיקת חופים". למרות זאת קיים הבדל גדול בין השניים. את Wavves תום מקטלג כלהקה "ילדותית" (בקטגוריה זו ניתן למצוא למשל את  JEFF the Brotherhood). אני מבינה מה הוא אומר, ולמרות שקשה לי לשים על כך את האצבע Ty Segall נראה לי "בשל" יותר. באלבום הרביעי של Wavves שיצא במרץ האחרון, אפשר אולי לזהות בשלות מסוימת, אף שייתכן שאני מייחסת זאת לסאונד היותר גראנג'י שיש לאלבום. ייתכן. בכל מקרה מדובר באחד האלבומים החביבים עליי הקיץ, ובפרט השיר הזה, שעל שמו נקרא גם האלבום:


יום שני, 17 ביוני 2013

שגב

החודש מלאו לי עשרים וחמישה אביבים, משמע: הזמן עובר, תרצה או לא תרצה. הרבה אנשים יש בעולם והרבה רגשנות מיותרת. וכל איש הוא נפש מסתורית ועדינה. וכל איש הוא לכל הפחות משורר. ואני, אף שנשבעתי לנסות ולהירפא מהמרירות, מתקשה לנער מעצמי את כל אותם רסיסי לעג שדבקו בקצות שערותיי המלבינות. עדיף לא להשוות עצמי לאחרים, אני אומרת, ובזאת תם העניין. עד לפעם הבאה.
לפני מספר שבועות נקלעתי במקרה להופעה של אמנית גרמניה, שהופיעה באחד הפאבים החביבים עליי בירושלים. את הגעתי המקרית להופעה ניתן לתאר כ"יציאה משירותי הפאב, המקודמת בצלילי אלקטרוניקה רכים". על כך אני רוצה להעיר שחרף הניסיון המתמיד ל"השגבת" החיים כשאנו מעלים אותם ברשמינו, בכל זאת לא ניתן להכחיש שקיים בהם מימד וולגרי. ואף-על-פי-כן... ולמרות הוולגריות הזו שלא ניתן להכחישה...
אך לא על הוולגריות רציתי לדבר! וכמה ילדותי הוא אותו אדם הסבור כי דווקא בוולגריות נעוצה האמת. מדוע דווקא בסברה זו הוא מחזיק? אולי משום שבילדותו הושם על פיו רסן בכל פעם שנתן ביטוי ליצריו הקמאיים. לא, לא בוולגריות נעוצה האמת אלא דווקא ביופי. לכן הייתי רוצה לדעת לאחוז ביופי בשתי ידיי עד אשר... עד אשר מה? אולי עד אשר אחנוק אותו.
הופעתה של האמנית הגרמנייה – SINAH היא מכונה – שאליה נקלעתי אך במקרה, הייתה (גם בשל מימד ההפתעה שבה אבל לא רק) נעימה מאוד. לו הייתה ארוכה קצת יותר, שיר או שניים יותר, הייתי עשויה לשקוע באותו מצב היפנוטי שבו לפעמים שוקעים כאשר המוזיקה נעימה ורפטטיבית במיוחד. לופים אלקטרוניים וקולה המתוק של האישה המתוקה. וכמה טיפשיות עשויות להישמע המחשבות באותם רגעים של בהייה היפנוטית.
פעם אחת בשירותי האוניברסיטה ראיתי גופת עכבר צפה במימי האסלה הכחלחלים.

יום חמישי, 30 במאי 2013

להקיץ אל היום המלא והחם

מהי אלגנטיות? שרוולי חולצת ג'ינס מקופלים, ציפורניים גזורות, שיער מסורק בקפידה. יופי רענן טבול בריח מנטה וסבון. יופי חיוני. אל תניחו שאדם הלומד ספרות יודע מהי ספרות, ואל תניחו דבר. בדרכי הביתה המדרגות המטפסות שואפות לשים קץ להרהוריי. אור הבית הוא אור רך של אחר-צהריים. ואיש אינו נענה לטריקת הדלת, משמע שאיש אינו נמצא כאן מלבדי. האור משמח. היום אהיה חיונית. אך תחילה, להניח התיק. חדר השינה חשוך וקריר. הקרירות מזמינה, החושך עוטף. ואין צורך למהר. שהרי תמיד ישנו הזמן ה"אחר", החיוני. להשקיע פניי בין שני הכרים. אילו רק יכולתי להרדם. חרכי התריסים מנסרים את האור החם. ואזעקת מכונית. המתכת העייפה מפנימה לתוכה את להט היום. אילו הייתי גם אני דבקה בדביקותו של היום, בעיוורונם של פנסי המכונית הכבויים. ובה בעת: אילו הייתה מובטחת לי השינה, בקרירותו של חדר השינה, תחת עינו האחת הרושפת של המאוורר... אילו הייתה מובטחת לי שינה זו, או אז הייתי נשבעת להיעשות לאותה מכונית, וגם לנסוע הייתי יודעת, מכח איזשהו דחף פנימי, כאותו סוס צעצוע הדוהר קדימה בעזרתו של מנוע יחיד ונסתר. אינני יודעת ללכת, אך אני יודעת לעשות כאילו, ומסייע לי אותו מנגנון ממוכן, שאינו נגלה לעין ורק אני יודעת להצביע עליו ולומר: זו אינה הליכה טבעית. איך אומרים? כשילד לומד ללכת הוא לומד גם ליפול. אך אחרי שעברה משפחתו לארה"ב, תום פתח את פיו לראשונה רק משהפנים את השפה האנגלית בשלמותה הבלתי נסבלת. אותו המנהג נהוג גם במשפחתנו, לכן אנו מתקשים בפתיחת הפה. על היומרה למקוריות... עליה וויתרנו. אך בסתר לבנו מכונן תמיד הספק שמא שגינו כשבחרנו בדרך זו, של הענווים לכאורה.
לאחרונה הלימודים נעשים עמוסים (ואולי זו העייפות שמעמיסה?). אך אינני קוראת מספיק ואינני יודעת לדבר כדבעי. פעם אמרה לי מישהי: אבל יעל, דווקא את בדיוק מסוג האנשים שיודעים לדבר. ולא ידעתי כיצד להשיב לה, אז אמרתי: שטויות.
אני אוהבת את הבנות האלה, עם חולצות הג'ינס המקופלות, ושואפת לכשאגדל למלא את חולצתן האוורירית. אך לעת עתה... אני שבה לחדרי ומתכנסת בתוך הקרירות המזמינה, פניי משוקעות בין הכרים. להרדם, להרדם וזה הכל.

למה אני מאזינה בתקופה זו, העמוסה? לא להרבה דברים, ובעיקר לצלילים מהעבר (כלומר מהעבר שלי). of Montreal הצליחו לקלוע מאוד לרוח הדברים הזו עם אלבום חדש שמאגד ארבע עשר שירים מהעבר הרחוק של הלהקה, שעד כה לא זכו להשמעה. ומעניין... ל- of Montreal לא התחברתי ממש עד להופעתם בבארבי, שכמו ולימדה אותי שהרבה יופי מקופל בלהקה זו. מובן מאליו שאחרי כן גם התאהבתי בסולן קווין ברנס, על שלל הזהויות והתחפושות שלו. הצבעוניות שלו נראתה לי רגעים כמו גרסה מחוספסת (או גרסת טיוטה) לשלמות הגרנדיוזית של דייוויד בואי. אולי משום כך אלבומו החדש-ישן של ברנס מפתיע כל-כך. אין כאן צלילי האלקטרו העמוסים של האלבומים המאוחרים, אלא שירי אינדי מלודיים מלווים בגיטרה ותופים - הפיגומים החשופים של שיריהם המאוחרים של of Montreal. אלבום טוב לשקוע לתוכו.


יום שבת, 13 באפריל 2013

כובע

יש הטוענים כי לכל דבר ודבר בחיים האלה יש סיבה. כך למשל, כובע זה שאני חובשת אשר נועד להסתיר את התפרים. כעת, משהוסרו התפרים (שמונה בסך הכל, ועל כך נאמר בעוקצנות: "איך נפלו גיבורים"), נזנח גם הכובע. ככל הנפילות גם הנפילה ההיא הייתה טיפשית, מה שגורם לך לחשוב (ויסלחו לי המחמירים על התובנה השחוקה), כמה נזילים הם החיים, נזילים עד כדי גיחוך.
אגב נפילות, מזדמזם לי כעת בראש שירם של The Curtains, הקרוי בשם החביב: Fell On a Rock and  Broke It. אוקיי. אני חוזרת לכתוב לפני שהמיאוס ייעשה להרגל.
פעם נוספת אמליץ על שתי להקות במכה:
 
1.
על הלהקה הראשונה (שבתמונה למעלה) הייתי צריכה כנראה להמליץ מזמן, אך הדבר נדחה ונדחה עד אשר, הנה אני מזכירה אותה רק עכשיו. Psychic Ills היא להקת פסיכדליה (אך כמה עמומה היא תווית זו!) מניו-יורק. אף שהלהקה הוקמה ב-2003 הגעתי אליה רק השנה, אבל אני סולחת לעצמי מאחר ומעולם לא הייתי חזקה בהתעדכנות, אלא מה? לפעמים מתחשק לי לחזור למוזיקה "הישנה והטובה". להוריד אלבומים שאבא שלכם היה שומע כדי להבין מאיפה הכל התחיל (מכירים את האלה?). טוב בקיצור אני ממליצה לכם להוריד את האלבוםOne Track Mind  כדי להבין היכן הכל התחיל ולהיכן הכל שואף. סתם, אני צוחקת. אין כאן באמת פרויקט מלומד אלא האזנה לכיף.


2.
הלהקה השנייה שעליה אני ממליצה היא להקה "טרייה" יותר, אז לא צריך להרגיש רע שהגענו אליה רק עכשיו. גם במקרה של Widowspeak יש לפנינו להקה מניו-יורק הפורטת את אותם הצלילים שכבר הכרנו לפנים (באופן אישי נדמה לי שמוזיקה זו מהווה גרסא פופית ומלאה יותר למוזיקה החשופה שעשו פעם Young Marble Giants). נזכרתי שדפנה אמרה לי שהיא מתחברת יותר לשירה נשית בלהקות. היא הזכירה את זה בהקשר של Melody's Echo Chamber, ובעצם כמו להקתה של מלודי גם במקרה של Widowspeak יש לנו מוזיקת dream pop וזמרת ששרה בקול מתקתק, אבל עם הבדל אחד: המוזיקה כאן קצת יותר דביקה (אני נזהרת מלומר מאוסה, אף שגם אפקט זה מורגש לפעמים). אבל למה אני כל-כך מחמירה עם מוזיקה מתקתקה? לפעמים גם את זה נחמד לנו לשמוע.

לדף ה-bandcamp
 

יום שישי, 22 במרץ 2013

אור מוזהב (לפעמים)

אינני מתפלאת על כך שבלוגי מוזיקה רבים נסגרים, בעוד רבים אחרים נפתחים (וכך מידי יום, מידי רגע, ברגע זה ממש!). שרידותו של הבלוג הלא תלויה בגחמותיו של הכותב האחד. ואני... בזמן האחרון באיזושהי דעיכה איטית, עד כדי כך שגם משפט זה שאני כותבת עכשיו מרגיש לי נרפה, כאילו עוד רגע אחד והוא נשמט מידיי.
בתחילת השבוע חלמתי חלום משונה ובו אני מתגוררת היכן שהוא, לא בארץ, ושם... מסוכן שם, והבתים הם חורבות ממש. בשלב מסוים אני נזכרת "הלא יש לי תוכי!". מדוע לא נתתי דעתי לציפור זו קודם לכן, אינני יודעת. יום אחרי כן כלבתי הזקנה והחולה נפטרה (נוח לי להעלות זאת בין רשמי החלום, שכן לא הייתי בבית כשזה קרה ולא ראיתי כיצד מפנים את הגוף הקטן, וגם בריח לא חשתי. לכן כל זאת... כאילו חלום).
עברו שבועיים מאז כתבתי את שתי הפסקאות האחרונות. ואולי באמת יבשו המילים בזמן הזה. כדי למקם את הפוסט הזה בזמן ההווה הרלוונטי אציין, אם כן, את שיירתו של הנשיא, את טרטורי ההליקופטר ואת הפה המלא חול. מה שמזכיר לי... אתמול חסם את דרכנו שוטר בדרך לרחוב הנשיא. כשהסברתי לו שאנחנו צריכות להגיע לשיעור פילאטיס הוא אמר "אני לא חושב שיהיה היום שיעור פילאטיס!". בכך רצה להגיד כי יש דברים חשובים יותר מחיי השגרה הפשוטים (פשוטים עד כדי גיחוך), שלי ושל עדן ו. והאם לא קלע בכך בעצם (אף שלא עשה זאת ביודעין)? כלומר, קלע לאותה תחושה בסיסית המפעמת באדם, והיא: החיים הם במקום אחר, ואני עלה נידף ברוח! על תחושה זו הייתי רוצה לדעת לערער.
 
יש לי הרבה על מה לכתוב והרבה על מה להמליץ (וזאת על-אף הפה המלא חול). עבר זמן מאז כתבתי לאחרונה. אינני מתיימרת להיות הראשונה להמליץ, ואולי כבר האזנתם כבר לכל אותם אלבומים חדשים. אולי ואולי. בכל מקרה, על שתי הלהקות שלהלן כבר המלצתי פה בעבר, ולכן אנקוט בשיטת שניים במחיר של אחד:

1.
האלבום הראשון שאני מציינת הוא של להקת הרוק הניו זילנדית, Unknown Mortal Orchestra, והוא יצא באופן רשמי לפני כחודש. מדובר באלבום השני של הלהקה, הקרוי בשם הסמלי II. בתקופה האחרונה יצא לי להאזין לאלבום זה די הרבה ונדמה לי שהוא טוב יותר (ועם פחות קטעים מעצבנים) מהאלבום הראשון שלהם, שיצא לפני שנתיים. הנה דוגמית:


2.
האלבום השני שאני מציינת פה הוא אלבום משמח למדי (אף שפעמים הוא גולש לטיפשי סתם), ושעל אודותיו כבר ביקשתי לכתוב לפני זמן רב יחסית (לפחות במונחי בלוגים). המדובר באלבום השלישי של להקת האלקטרו-פופ Starfucker, Miracle Mile, שיצא באופן רשמי לפני כחודש. למרות שאין ל- Starfucker בשורה מוזיקלית גדולה ואני אבכר על פניהם כמעט בכל יום את האלקטרו המחוכם של Metronomy (סתם דוגמא), אף-על-פי-כן קשה שלא ליהנות מהאלבום Miracle Mile, או לפחות מחלקים גדולים ממנו. מקום טוב להתחיל בו הוא השיר Golden Light.
הריהו כאן לפניכם, ברוח תחרות מלכת היופי:

להורדת האלבום Miracle Mile

יום שבת, 2 במרץ 2013

בעתיד...

מתחשק לי שלא לפתוח את הפוסט במילים "אחרי היעדרות ארוכה" וכו'. מה שמזכיר לי, השבוע חלפתי על פני בית הקפה השכונתי. על הבר ישב בחור, רכון מעל מחברתו, כוס יין אדום לפניו, וכך ככל הנראה כתב: "ערב ירד על העיר. שוב אני כאן, אותו בית הקפה, אותה כוס היין, אותה הבדידות!" וכיוצא באלה.
את ייאושי אני מתרגמת לבוז סתום. אה! לו רק אני הייתי באותו בית הקפה, מעל אותה המחברת, ובעורקיי מפמפמת אותה השראה של אדם הבטוח במקוריות מחשבתו. אף שלא במקוריות חשקה נפשי אלא בעצם הסחיפה הזו, הלאה, הלאה, ובהיעדר הפקפוק העצמי. "אצור משום שאני מוכרח ליצור! משום שאינני יכול אחרת!" וכיוצא באלה. גם בגישה בריאה לחיים אני חושקת. בקימה ליום שכולו עשייה. בשתייה בבית קפה, במפגש עם חברים, בהחלפת רשמים על ספרו האחרון של פלוני, בשרבוטים בפנקס. בחיים שכאלה חשקה נפשי! ואחרי כן... בשגרה הברוכה שבה אדם יודע את מקומו. בשיעורי פילאטיס בבוקר ובכתיבת רומן בצהריים. בשתיית מיץ תפוזים סחוט, טבעי. בליטוף ראשו הזהוב של ילד קטן (גם באושרם המדבק של הילדים אני חושקת).
לפעמים שאיפותיי הצנועות ממיתות עליי חורבן.

אני חוזרת לכתוב בבלוג:
הרבה מוזיקה רציתי לכתוב כאן, וכעת נדמה לי שכל מה שאמליץ או לא אמליץ עליו ייכתב בכל מקרה מעט מאוחר מדי. אתחיל, אם כן, באלבום שעושה עליי את הרושם הכי גדול כרגע, הוא אלבומם השני של הלהקה הקנדית Suuns. כשיצא אלבומם הראשון ב-2010, הוא הכה בי במלוא עוצמתו. אה! זו בעיטה אמיתית, חשבתי לעצמי. עבר זמן והאלבום נדמה לי פתאום מעצבן, על גבול המאוס. שלוש שנים עברו, והנה הוציאה הלהקה קליפ לשיר Edie's Dream מהאלבום החדש. וכמה יופי מקופל לתוך שיר זה! והעיקר, מין עצבות עמומה שקשה לשים עליה את האצבע. אלבומם החדש של Suuns, Images Du Futur, אינו נופל מאותו שיר יפהפה. אני אפילו מתפתה לנבא כי אלבום זה יירשם כאחד האלבומים החביבים עליי. אתן לזמן לעשות את שלו.