יום שני, 31 בדצמבר 2012

אהמ, אהמ

לפעמים אני תוהה לעצמי בקול רם, כאותם משוגעים המנהלים בינם לבין עצמם וויכוח קולני. אלא שלא כמו אותם משוגעים פיתחתי לי מנהג שנועד להסוות את תהיותיי שבעל-פה (שכן עליכם לדעת, אני אדם הנוטה להרהורים), והוא: תכף ומיד אני מכחכחת בגרוני. כעת אדגים את הדבר: נניח שאני מהלכת פרק זמן מסוים וגם מקשיבה למוזיקה, כך שהסביבה החיצונית הולכת ומתעמעמת, וכך אני הולכת והולכת עד שלבסוף אני נעשית לפקעת של מחשבות ממש, והנה לפתע עולה לה מחשבה לא נעימה בכלל על מילה שנאמרה פעם שלא במקומה, ותכף איזה "איי, איי, איי" נפלט מפי, וכל זאת שלא במתכוון, כמעין רפלקס מחשבתי; ובכן, במצב כזה אדע מיד לכחכח בגרוני, על כל צרה שלא תבוא! שכן חלילה לי להיחשב לאדם שדעתו התבלעה עליו עד כדי כך שאת שיחותיו הוא מנהל בינו לבין עצמו. אולי סברתם שאמרתי לפני רגע "איי, איי, איי"? אבל הלא מובן מאליו שלא "איי, איי, איי" היה כאן, אלא חימום לשרירי הגרון, כהכנה לקראת הכחכוח.
אחח, אותו כחכוח נואש... והדבר עשוי אולי להעלות בדעתכם עניין נואש נוסף, הלא הוא עניין סיכומי השנה המוזיקליים (והאם לא ציינתי את כל זאת כבר בפוסט הקודם?). ובכן מה נאמר, שוב מסתמן כי לא בורכתי בסגולת הדירוג המוזיקלי. ואולי (הרי לכם, רעיון!) במקום למלמל לעצמי חזור ומלמל, ראוי היה לכתוב כאן כעין כחכוח, כדוגמת אהמ, אהמ.
עליכם להבין, מדובר כאן במין הומור עקום שכזה, כדוגמת גיחי, גיחי.

לציון סוף השנה אצביע, אם כן, באצבע רפה, על שני אלבומים.
את הראשון כבר ציינתי פה בעבר במספר הקשרים, ובצדק. מדובר באלבום "מנצח" לכל הדעות, לו אמנם ניהלנו תחרות זו כהלכה.
הלא ידעתם שאת Tame Impala אני אוהבת מאוד. כעת אגלה לכם סוד: כשאני מאזינה לאלבומם האחרון, Lonerism, עד הסוף ממש (אחרי שצלילי השיר האחרון גוועים, והנה פתאום נשמעים קולות, אולי של ילדים?), ברגע זה עובר בי כעין רעד ונדמה לי שלרגע קט אמנם הצלחתי להחזיק ב"דבר" כשלעצמו.


האלבום השני הוא אמנם לא ה-אלבום ה-מנצח, אך אין ספק שידו עדיין על העליונה (עליונה על מי? אך כאן שוב נכנס אותו עניין חישובי שממנו אנו נמנעים). המדובר באלבום Oshin מאת האמן DIIV, או Zachary Cole Smith, שאולי מוכר לכם מ- Beach Fossils. בדיעבד התחוור לי שהאזנתי לאלבום זה פעמים רבות, כנראה בזכות האפקט הנעים-מנומנם שהוא השרה עליי (הקשיבו, אני אומרת את כל זה לחיוב). אין כאן בעיטה גדולה, ובכל זאת...


כעת אאחל לכם כל טוב, בסגנון איחולי תכנית הרדיו. למעשה יש עוד כמה דברים שראויים היו להיאמר מעל במה זו, אך על כך אולי אתעכב כבר בפעם אחרת, שכן לעת עתה די לי במלמולים אלה.

יום שלישי, 18 בדצמבר 2012

צבע

לא את כל העבר אצליח לכסות בשכבה עבה של רומנטיקה, אך את רובו כן. כך למשל (הנה לכם, רגע של הרהור), נדמה לי כי פתיחת הבלוג הזה היה מעשה שאין נאיבי ממנו, ומשום כך הרי שהוא רומנטי (אגב, הביקורת העצמית היא אויבתה המושבעת של הרומנטיקה). אולי גם אתם שמתם לב לפער הזה בין העבר הרומנטי להווה ה...נאמר "מודע לעצמו"? לפער זה אני שמה לב במיוחד בתקופה זו בשנה; התקופה בה שוקדים בלוגי המוזיקה האחרים (שוקדים ממש!) בהכנת טבלאות ותרשימים, ולבסוף גם מכריזים מי המנצח (לדעתם! נו מובן שלדעתם, הרי לכל רומנטיקן דעה משלו). אם כן, נחכה לראות מה מבשרים.

אתם חושבים שאני צוחקת? אבל באמת, באמת שאני מחכה לראות מי המנצח! שכן לעולם אינני יודעת למה הקשיבו אחרים בשנה זו, ומה מצא חן בעיניהם, וסוגיה זו מעניינת אותי לאין שיעור (ורק ביני לביני אינני יודעת להכריז "מי המנצח", אך אין הדבר אומר שאין לי דעה).
התגלגלתי אם כן לפורום מוזיקה מסוים, שבו התנהל דיון ער בנושא אלבום השנה ואפילו הייתה הצבעה, ובקיצור, הגעתי דרך פורום זה ללהקה שטרם הכרתי ושמאוד שמחתי להכיר. הלהקה נקראת Pile והיא מנגנת מוזיקת רוק שמהדהדת עם תקופה מוקדמת יותר בחיי, רק עם טוויסט (וטוויסט זה הוא העיקר). האם הבנתם את ההגדרה? בעצם אין זה משנה, אך העיקר הוא שכדאי להאזין לאלבומם Dripping שיצא באוקטובר.
ולסיום, ברוח ההצבעה אטרח ואצביע על שני שירים שאני אוהבת במיוחד באלבום זה: השיר Prom Song ובעיקר, בעיקר השיר The Jones.



(thank you Ryan)

יום שבת, 15 בדצמבר 2012

חצי לב

ובכן, אין לי כח.
אני יודעת מה צריך להיאמר ומתי, אבל יש פעמים שאני זונחת את ידיעותיי, אם שאני ברוח שטות ואם שאני עצובה (והאמת צריכה להיאמר, לרוב מצבי הרוח שלובים זה בזה). ומה קורה אחרי כן? והלא בכך בדיוק הבעיה, בזמן זה "אחרי כן". נו, אז מגיע מין איחול שכזה, שיום אחד אדע לשבת כזו ישיבה מהורהרת, כזו ישיבה שקטה, שכל מי שיעבור באותו הרגע בסמוך למקום ישיבתי יהיה שואל אז את עצמו: מי זו הבחורה המסתורית הזו?
הא! אבל כל זה שטויות ממש. המסתורין הוא, כידוע, משענתם האחרונה של המשעממים. היאחזו במסתורין שלכם, משעממים שכמותכם! ואני בינתיים אמשיך לדבר לעצמי:



את תכנית הרדיו האחרונה פתחתי עם שתי להקות הקשורות זו בזו. מובן מאליו, שתיהן מגיעות מסן פרנסיסקו, מקום משכנם של הקולים, ומשותף להן הנגן Greg Mabry. הלהקה הראשונה שהשמעתי נקראת Evil Eyes והיא מורכבת משני בחורים: הראשון נקרא (כאמור) גרג, והשני נקרא ג'ו. שניהם, אגב, חתומים בלייבל שהם עצמם הקימו (Eye in the Sky, הוא נקרא). עד כה יצאו ל-Evil Eyes  EP רק אחד ושני סינגלים (אף שראוי לציין כי הם עובדים כרגע גם על אלבום), אך הסינגל האחרון שלהם מנבא טובות:
 


הלהקה השנייה שהשמעתי בתכנית נקראת Gracie (בתמונה למעלה). גם כאן אותו מקרה של קוליות לו-פיית מסן פרנסיסקו, גם כאן אותו הלייבל וגם כאן אותו הגרג, אך בתוספת של בחורה בשם קייסי. ומכאן גם המשוואה הבאה: גרג+קייסי=גרייסי.
גרייסי=כיף.
כיף=כדאי להוריד.