יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

פיסה קטנה

תום אמר לי שכתבתי יפה אך דחוס למדי. באותה מידה יכול היה להגיד שהדברים נכתבו בבהילות. וזו הלא עיקר צרתי! (ולא רק בכתיבה אלא גם בדיבור). דלת נפתחת ודלת נסגרת. שמתי לב לכך עוד קודם לכן, אך אז לא היה לי את דימוי הדלת. הייתי רוצה שהמילים ייעשו למים תחת כפות ידיי. זורמות מאליהן. ואחרי כן: הייתי רוצה ללמוד להחזיק מים בעזרת הידיים. לשווא אני אומרת לארז שלא דרוש לי דיוק. גם לי דרוש דיוק, אך הוא ממין שונה, ספרותי.
לאחרונה מאשימים אותי בחוסר נגישות, ואף אני בין המקטרגים (תמיד, תמיד אני בין המקטרגים). מדוע אינני משתפת יותר בפיסות היומיום? אני חוששת שזה עושה אותי לבן-אדם יהיר ומרוחק, אך בה בעת אני גם חוששת מפני האפשרות האחרת, הנאיבית עד כדי כאב: אותה כנות משתפכת, בלתי נסלחת, ואחריה... באר החרטה שאין לה תחתית. ומדוע אינני יכולה שלא להגיד "שלום" ו"מה שלומך?", לכל אותם אנשים שפגעו או שפוגעים בי כל-כך? (ורק ביני לביני אני אומרת: לקחתם ממני פיסה קטנה, אך הסיפור השלם נותר בידיי). כל זה אינו חדש לי. כך היה וכך יהיה. לעולם ועד - גאוותנית וכנה.
כעת... אני נשכבת במיטה ותכף ומיד המילים זורמות כמו מים. אני חושבת: נדירים האנשים החפים מפקפוק עצמי, לרבות אותה בחורה המצלמת ברגע זה פלחי אגס המסודרים יפה, יפה על צלוחית חרסינה. אני חושבת על בחורה ולא על בחור משום שנדמה לי שהפקפוק המסוים הזה הוא נחלתן של הבחורות דווקא (ואפשר כי לכך חונכו). אני מודעת לכך שהמילים הן כמו מים שאינני מצליחה להחזיק. אך לעת עתה די לי בכך. אדרבא, אני נהנית דווקא מבהילות זו שבה דלת נפתחת ודלת נסגרת, והבית שב ומתמלא שמחה.

טוב... מוזיקה.

נתגלגל לידיי לאחרונה אלבום שזכה להמון הייפ. המדובר באלבום האלקטרוני של האמן John Talabot, שנשמע כמו מסיבת ביצות הגדושה בצפרדעים מעונבות. אין לי באמת השוואה טובה, אך אני נהנית להאזין לו; וההנאה, חברים, היא העיקר.

יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

קן

כשאני חולה (ומובן מאליו שהחורף מתחיל ותכף ומיד אני חולה), חביב עליי במיוחד אותו קן חיידקים חמים שלתוכו אני משקעת את ראשי. אז אכרוך סביב צווארי צעיף בצבע כזה או אחר (לאחרונה יפים בעיניי במיוחד הצבעים הכחולים), עליו ינוח הראש החולה.
תום הלך ונדמה לי כאילו לעולם לא אצליח לנסח את שרציתי לנסח. דברים רבים מטרידים את מנוחתי, אף שדברים אחרים, רבים מאלה הראשונים כמו הוסרו מעל לוח לבי. אין לי דרך טובה להסביר את כל זה מלבד אותו הדיון העמום בפקק שחולץ. כעת, משפוקדות אותי אותן המחשבות המנסרות בראשו של אדם חולה ("אך מה אעשה עם חיי?" וכיוצא באלה), אינני שוקעת לתוך מרה שחורה שאין לה סוף, אלא אני כובשת את אנחותיי לתוך הקן החמים הכרוך סביב ראשי. והלאה, הלאה! מכאן ואילך החיים.

לפני שבוע וקצת העברתי את תכנית הרדיו החמישית של "הקוף עם התוף" בפאב הרעש האואר והייתה (כרגיל) תערובת של שמחה ומבוכה. אחרי כן ישבתי בפאב עם דפנה ותום, אבל מה יש כאן עוד לדווח? היה מאוד נחמד (הקשיבו, האם מכירים אתם את התחושה שהעולם יפה, יפה? אבל זו הלא תחושה מוכרת, והיא המאפיינת אנשים שתויים).



בכל מקרה רציתי לשתף אתכם בלהקה שהשמעתי בתכנית ואשר צדה את אוזני לאחרונה. ואולי גם אתם שמעתם עליה? המדובר בלהקת הפוסט-פאנק (אבל אל נא תגידו "ג'וי דיוויוז'ן") Cold Showers, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה לפני כחודש. והאם לא תסכימו איתי שיש להם המון מה להציע?

יום שני, 12 בנובמבר 2012

הזמנה קונקרטית

הרבה דברים קרו (נו, מובן שקרו), אך חשובה מכל היא העובדה שהפקק חולץ. כיצד להסביר ביטוי עמום זה, "הפקק חולץ"? דברים מעורפלים אני אומרת. דברים שאין להמשיג. נוחים מהם הם אותם הדברים הקונקרטיים, שבהם ניתן לאחוז או "לתפוס", כדוגמת הגב התפוס, העומס הלימודי או תחילתו של החורף. "כשאני כותבת 'נקניק' ו'חמור ים' אני תופסת עליהם חזקה", תאמר על-כך הסופרת ההיא. הדיון בפקק שנחלץ לעומת זאת... אבל אניח לכך לעת עתה.

והנה תיאור קונקרטי של אירוע משמח שעתיד להתקיים בקרוב:
פתיחת תערוכת האיורים של פאנזין האיור החדש, אליפסיס, שעליו אמונות עדן ו. ואלינור.
הפתיחה תתקיים ביום חמישי הקרוב (15.11) בפאב האוגנדה (רח' אריסטובולוס 4, ירושלים), החל משעה 21:00 (ועד לשעות הקטנות של הלילה).
הפתיחה תלווה בשתייה וריקודים, ואני אשתדל להשמיע (לרוקדים ולמאיירים) ממיטב שירי הקיץ הגווע (כשעל החלון יתדפק הגשם? אבל הלא מאסנו בתיאורי הגשם הרומנטיים!).



אך לא רק על התערוכה הקונקרטית רציתי לדבר איתכם... שוב נדמה לי כאילו נצח שלם לא כתבתי כאן המלצות מוזיקליות. האם תרשו לי להשאיל את מטאפורת הגשם ולהגיד כי אני מקווה כי ההמלצות "יטפטפו" הנה מעט, מעט? הטפטוף ללא ספק עדיף על הבצורת אך גם על המבול. נו טוב.
לאחרונה אני מאזינה הרבה לאלבום הבכורה של להקת ה- Dream Popשל מלודי פרושט, Melody's Echo Chamber. הזכרתי כאן בעבר את פרושט בהקשר של להקתה הקודמת, My Bee's Garden. מאז עבר זמן ופרושט בין היתר חיממה את הלהקה (האהובה עליי כל-כך), Tame Impala, ונעשתה (בעקבות כך או אולי קודם לכן) חברתו של קווין פרקר. אלבום הבכורה של Melody's Echo Chamber יצא לפני כחודש וחצי והופק על-ידי החבר המוכשר פרקר, דבר שללא ספק ניכר באלבום עצמו. אודה ואתוודה: תחילה נראה לי אלבומה של פרושט מעט חיוור ביחס לאלבומם הרענן של Tame Impala. כעת אני מוצאת יופי גם בחיוורון זה.
 

לסיום אני מעלה על הכתב תהייה שאינני יודעת מה לעשות בה: לפעמים אני חושדת שהסיבה לכך שאני כותבת כאן היא חומרית גרידא. והאם לא מדויק יהיה לומר שכשאני כותבת "אלבום" או "מוזיקה" אני תופסת עליהם חזקה?
אך כעת אחתום את דבריי ואלך לישון.