יום שישי, 28 בספטמבר 2012

מצבת זיכרון (או: הרבה שטויות)

הרבה שטויות אני זוכרת. כך למשל: לאחר שהייתה חולה במשך תקופה ארוכה שבה לבית הספר התלמידה הדחויה, העולה החדשה, ואנו, תלמידי בית הספר היסודי, בילינו איתה הפסקה שלמה, בהנחיית המורה. זכורה לי גם המגלשה וארגז החול וכיצד גלשנו זה אחר זה והמחזנו שמחה ילדית, וכן כיצד הודתה אותה תלמידה מאוחר יותר כי היה זה היום המאושר בחייה. אני זוכרת את כל זה ועוד דברים רבים אחרים.
את השבוע האחרון בילינו, תום ואני, בצפון איטליה, בנסיעה לאורך ההרים, בהליכה, בישיבה על שפת האגם וכיוצא באלה. כעת אני שוב בחדרי, שאיבד מעט מחינו הסטודנטיאלי. מדף הספרים ניתק מהקיר, והותיר אחריו שורה של צלקות מכוערות. לכן מונחים עתה הספרים על כיסא, המדף התשוש נשען על הקיר. ביום האחרון לשהותנו באיטליה נתפסנו לגשם חזק, ולאחר שהסתובבנו זמן מה ברחובות העיר, ומכנסינו ספוגים מים, שבנו לאוטו כדי להתייבש ולהחליף בגדים לקראת הטיסה. הזיכרונות, כשהם כתובים, נוטים להצטלצל בנעימה מעט רומנטית, והסופר ההוא היטיב לנסח זאת כשאמר שדמדומי השקיעה מאירים את הכל בקסם הנוסטלגיה, אפילו את הגיליוטינה.
הרבה שטויות אני זוכרת. אך דווקא זיכרונות החופשות כולן נוטים להתערבב זה בזה, עד ששוב אינני יודעת להגיד: כאן היה אגם, שם הייתה גבעה. רק רשמים מוגבלים מחופשות מסוימות נרשמים בי. אני יודעת להגיד: החופשה הזו סימלה עבורי משפחתיות. על החופשה עם תום וודאי אלמד להגיד: היה זה פסק זמן מהעצבות.
הקשיבו, אינני קושרת בין מדף הספרים העומד על רגלו האחת לבין מקור העצבות, כפי שאינני ממהרת להגיד על בחורה כזו או אחרת: היא לבושה היטב, חייה וודאי נוחים. כשאני מנסה להבין מדוע דווקא מעמד המגלשה מזדקר כעת כמצבת זיכרון מכוערת, נדמה לי כי הסיבה לכך היא התחזותו למעמד של שמחה ילדית כנה. לא שמחה ילדית אלא המחזה של שמחה ילדית היא שהייתה כאן, ובה הילד החזק מעודד את הילד החלש "להתגלץ'", והצופה מן הצד רווה נחת. עבר הרבה זמן מאז. ייתכן שאני מעלה את הדברים בצורה משובשת.

אף שתקופה קצרה התגוררתי באפריקה ובקנדה, את מרבית חיי העברתי בירושלים. אינני לוקחת צד במאבק המדומיין בין ירושלים לתל-אביב (מדומיין משום שהוא מתחולל רק בנפשו של הירושלמי, שחש מתוסכל ואינו יודע מדוע). ירושלים, על אי האפשרות המגולמת לתוכה (אי האפשרות לחיות בירושלים, אי האפשרות שלא לחיות בירושלים), ספוגה כל-כך לתוכי עד שלפעמים אני מתבלבלת ורואה בה לא עיר אלא קריאה פנימית. שוב אני יודעת: לאן שלא אלך תקרא לי ירושלים ואני אענה לקריאתה, אף שלא בחדווה משיחית אלא בגרירת רגליים, בחריקת שיניים. משוגעי העיר ייקודו לי אז קידה עמוקה, ואני אדע כי שבתי הביתה.
שבנו אחרי שישה ימים באיטליה, והתדפקנו על שערי ירושלים בסמוך לכניסת יום הכיפורים; יום שהוקדש כולו לשינה, לא מחמת הצום אלא מחמת התשישות המתמשכת שגררנו ביחד עם מזוודותינו. אחרי כן, בצאת יום הכיפורים, העברתי את תכנית הרדיו השלישית של "הקוף עם התוף".


לרשימת השירים

אני יודעת שאינני נוהגת לדון כאן בעניינים שחורגים מהאישי, המוזיקלי או "המעורפל", אך נדמה לי כי עשיתי מעט עוול בכך שלא התעכבתי על מעמד תכנית הרדיו. ואולי לא התעכבתי עליו במכוון. אינני מומחית בשיווק עצמי או בשדרנות, אך כשם שאני משכנעת את עצמי להמשיך ולכתוב פוסטים כך אני גם משכנעת את עצמי לערוך תכנית נוספת (אף שמעמד המיקרופון הוא מעמד המעמת את האדם עם קולו שלו). אינני קדושה מעונה, אך עליי להודות שכל זה עולה לי בקשיים מסוימים הנובעים מעצם ההתנגשות בין הצד האחד באישיותי (הקורא: הסתתרי!) לבין הצד האחר (התוהה: מדוע אכפת לך כל-כך?).
איי, אך כמה גדול הוא הפיתוי להסתתר (גדול כגודל העצלות).
אינני קדושה מעונה. אני עושה זאת משום שמעמד השיתוף המוזיקלי בכלל והשיתוף המוזיקלי בירושלים בפרט, הוא מעמד חשוב בעיניי. לכן אני שמחה לקחת חלק (גם אם חלק מגומגם) בתחנת הרדיו האינטרנטי המתהווה. ומובן מאליו שאני גם נהנית. סוף-סוף, ירושלים היא ביתי ומקומות כמו פאב הרעש האואר הם כעין "איים של שפיות" בתוך קלחת הטירוף הירושלמי.
דיברתי הרבה על עצמי, וזה לגיטימי כי זה הבלוג שלי, אך כדאי גם לציין לטובה מספר תכניות רדיו אחרות, כגון: שעה אקדמית עם רייסקינדר, היפסטר מניאק עם בר הסנס ולה גראז' עם רועי בר טור (אלה רק דוגמיות, יש עוד הרבה תכניות מעולות כאן וכאן).

את Mag & The Suspects הכרתי דרך התכנית "ציד מכשפות" של יוסי ברקוביץ'; ואף שמדובר בלהקה אנונימית למדי, שהוציאה באופן רשמי רק סינגל אחד בתחילת שנות ה-80, מדובר בפנינה אמיתית.
מה הופך שיר כמו Erection לכל-כך טוב? העובדה כי הוא בועט והוא מיני, בלי לגלוש לילדותיות סתם. אגב, אני חושבת שקשה למצוא שירים אלימים ולא ילדותיים. תום מסביר לי שזה בגלל שרוב האלימות היא ממילא ילדותית, ואני מסכימה איתו.

להורדת השיר Boots & Guns

יום שבת, 8 בספטמבר 2012

קרב ענקים (?)

כל יום אני אומרת: "מחר אעשה!" וכך עוברים הימים עד יום מותי. עליכם להאמין לי שאני משתדלת לעשות, וכשאינני משתדלת לעשות אני משתדלת שלא לעשות. אז אני נזכרת פעם נוספת עד כמה צדק הסופר ההוא כשאמר שעלייך לדעת לרכוש את הבילוי שלך. גם בזאת אינני טובה. וכך אני מעבירה את ימיי בדחיינות ובדחיינות מיוסרת, ועל החופש הקיץ הקץ. אח, איזה שטויות (הצרה האמיתית היא שאני אדם עם עקרונות).
הקשיבו, בשבועיים האחרונים יצאו (או הודלפו) שני אלבומים של להקות אהובות עליי במיוחד (אך אני מתארת שאוזניכם זריזות מלשוני). כעת אני חוככת בדעתי את מי לציין קודם ובאיזה אופן, וכן האם לדבר יש בכלל משמעות. התשובה שהגעתי אליה בכוחות עצמי היא: לא, אין לדבר משמעות. אף-על-פי-כן, כששתי להקות אהובות מוציאות אלבומים חדשים במקביל מתבקשת איזושהי השוואה, גם אם זו נערכת על-ידי אדם הססן המסתובב על כסאו המשרדי.
הקשיבו, ללהקה הראשונה קוראים Grizzly Bear, והקורא המתמיד (השלום לעדן ו.) יידע ששמורה אצלי פינה חמה בלב ללהקה זו.
בפינה אחרת בלב, פינה גדולה יותר בלב (הא! החכמים בכיתה ידעו להצביע על-כך שהחדר העגול הוא ניעדר פינות), שמורה הלהקה Deerhoof.

1.
הרבה רעש סביב יציאתו של האלבום Shields ל-Grizzly Bear (באופן רשמי ב-18 בספטמבר), ומרגש לראות כיצד להקה זו הולכת ונעשית לשם דבר. באלבום החדש ללא ספק נרשמים מספר רגעי שיא, אך זאת לצד רגעים חלשים יותר (יש משהו בלתי נסבל לטעמי בשיר "The Hunt", ונוספים לכך כמה רגעי קיטש באלבום שמהם נחלצים אך בקושי). עליי להודות: עיקר אהבתי ללהקה שמורה לגיטריסט, הפסנתרן והזמר דניאל רוזן. כבר ציינתי פה בעבר את היכרותי המוקדמת יותר עם להקתו הראשונה של רוזן, Department of Eagles, ואף שאינני יודעת לשים על כך על האצבע נדמה לי כי להקה זו חביבה עליי יותר (אולי כי המוזיקה שלה פחות פופית ויותר רדופה). ואף זאת ציינתי פה בעבר: אני חושבת כי רוזן הוא מוזיקאי נדיר, אולי יחיד בדורו. אני גם חושבת שקולו טוב וצלול מזה של מנהיג Grizzly Bear, אד דרוסטה, דבר הניכר בעיקר בהופעות החיות שלהם. זה בסדר, אינני מבקשת לדחוק את רגליו הנאות של דרוסטה, ומובן שעוד אשוב להאזין לאלבום זה פעמים רבות. אינני משחקת משחקים. זהו אלבום טוב ונעים, אך רוזן טוב ממנו.
 

2.
פחות רעש סביב יציאתו של האלבום Breakup Song ל-Deerhoof, אך ייתכן שהסיבה לכך היא שהרעש מוכל כבר לתוכו. לקראת צאתו, האלבום הועלה במלואו להאזנה ב-youtube בצירוף קליפ-לא-קליפ שמצליח (כך מעיר תום ובצדק) להעביר את התחושה העולה מהשירים. ל-Deerhoof מאזינה כל המשפחה שלי, מה שאומר כנראה שזו להקה שמדברת בשפתנו. ולא רק זה אלא שהחיבור היה מיידי; ויום אחרי ששמעתי את הלהקה לראשונה (לפני שנים ארוכות) זימרנו כבר כולנו "Panda, Panda, Panda". אני אומרת את כל זה לא רק בשביל לעשות איזושהי רומנטיזציה, אלא בעיקר בגלל שאני חושבת שאם יש להקה (עכשווית) אחת שאני יכולה להמליץ עליה בפה מלא זו Deerhoof. האלבום החדש? הוא מעולה והוא שונה. הוא שונה והוא עדיין מעולה. הוא רקיד ועצוב, שזה לטעמי השילוב הטוב ביותר. נוסף לאלבום החדש, או לקראתו, הוציאו חברי הלהקה קטעי ווידיאו קצרים ונחמדים, שהאהוב עליי מביניהם הוא קטע שבו נראה גרג מתופף ברחוב על רמזורים, על מעקים, על אנשים.


בדו קרב המדומיין בין Grizzly Bear ל-Deerhoof, דירהוף זוכים בעוד אלבום משובח וגריזלי בר זוכים בדניאל רוזן. והכל שמחים.