יום שישי, 31 באוגוסט 2012

וכעת...

כעת אני מאזינה לרעשי הדירה, לרחשי חדר המדרגות, להמיית לבי המבוהל. בעצם אני מסתתרת, אך אינני יכולה להגיד מפני מי. כיצד לזהות אדם מסתתר? לאחרונה אני חושדת: על-ידי צחוקו היבש. פעם נוספת הוצגו בפניי שתי האפשרויות: לחבור לשיירה או שלא לחבור לשיירה; ואיש לא הזכיר את האפשרות הנוספת, האפשרות להסתתר. פעם נוספת נאמר לי: עלייך לעשות או שלא לעשות. עלייך לנקוט עמדה או שלא לנקוט עמדה (גם זו נקיטת עמדה). איש לא גילה שגם להסתתר אפשר. להסתתר אין פירושו לטמון ראשך בחול. להסתתר פירושו: להשהות את חוקי המשחק, להגיד "אינני כאן" או "אינני כאן זמנית" (זמנית משום שאינך רוצה להיעלם אלא רק להסתתר). לפעמים זה ניעשה מגוחך. חבריי אומרים לי: "אנחנו יודעים שאת שם", ולבסוף אני יוצאת. "סלחו לי כולכם" אני אומרת. "כשהייתי קטנה האכלתי ג'ירפות וליטפתי תנינים והעולם היה פתוח לפניי, וכעת...". אבל כמה מצחיק הוא כל זה! לכן אינני אומרת "צר עולמי"... לכן אינני משווה את עיניי החיוורות לעיני ההרפתקנים. לכן... אני חוזרת לישון כשמתאפשר לי ומתעוררת כדי להמשיך ולכתוב את הפוסט.
כרגיל, מוכנות לי המלצות רבות. לעת עתה אתמקד דווקא בלהקה האוסטרלית Alpine, לא בהיותה מרגשת באופן מיוחד, אלא בעיקר בהיותה נעימה. לפעמים די לי בזה.


ביום שבת האחרון כאמור שידרתי את התוכנית השנייה של "הקוף עם התוף" בפאב ה"רעש האואר" שבירושלים. באו חבריי, אמרו לי "אנחנו יודעים שאת שם" ודגו אותי מקרקעית השלולית. בקיצור, היה כיף.



(תודה לעדן ועידו על הטיפים המוזיקליים שהושמעו בתכנית)

יום שלישי, 21 באוגוסט 2012

לעת עתה

אף שכבר ציינתי פה בעבר את תופעת האבק העירוני, לאחרונה המלחמה באבק נעשית עיקשת מתמיד; עד כדי כך שהיא מעלה על הדעת את הסיפור על האח והאחות המזדקנים שהתגוררו באחוזת הוריהם המתים ובילו את עיקר זמנם במאבק כנגד השחיקה, עד שלבסוף גורשו מביתם בנסיבות מסתוריות. אף-על-פי-כן, המאבק באבק ניעשה קל נוכח האתגר האחר, המעורר חלחלה, הוא הניסיון להוציא דם מהסלע. אך כזהו הניסיון לכתוב את עבודותיי האקדמיות עמוק לתוך חודש אוגוסט. וכל אותה העת הלהבה הרוחשת והמלחששת, אשר מעליה מתבשלת הקנאה העתיקה ב"אנשים החופשיים", "האנשים הנופשים", יהיו אשר יהיו; זו להבת התמיד, הממשיכה לרצד על תקרת עפעפיי, עת אעצום את עיניי. בקיצור אומר שאני כלואה בחדרי המאובק ולפניי הברירה האחת, היחידה: להוציא דם מהסלע. מובן מאליו, זהו שיגעון, ותום מזכיר לי זאת כשהוא מנופף לפניי את הפתקית הוורודה שעליה כתוב "אשפוזי!"; וכך הוא ממשיך ומנופף עד לבית המשוגעים.
שני דברים חיוביים שלקראתם אני מצפה בכל זאת: הראשון הוא ההופעה של סטיבן מלקמוס (לו יהי), והשני הוא תכנית הרדיו שאעביר ביום שבת. ולא שאני נהנית במיוחד לשמוע את עצמי מגמגמת בשידור, אלא שמלאכת איסוף השירים נעימה לי ומזכירה לי אלבומים שהורדתי לפני זמן רב, אך לא נתתי עליהם את הדעת.
בין אלבומים אלה ישנו אלבום הבכורה של הלהקה Carloman, שיצא בשנה שעברה אך נשמע כמו ימי הביניים.
 להורדת האלבום Carloman (בחינם או בתשלום)

יום שלישי, 14 באוגוסט 2012

המלצה טבעית

עליי לכתוב זאת כנגד כל הסיכויים. עליי לכתוב למרות שחם ואני עייפה. מובן מאליו, עליי לכתוב. אך קודם לכן עליי לישון או לאכול או לנקות את הדירה או לגרד בראשי. בקיצור קודם שאני כותבת אני צריכה להתמהמה. עושה רושם שהקיץ הזה נכונה לי התמהמהות ארוכה במיוחד, התמהמהות הנולדת באמירה: עליי לעשות, ומסתיימת אי שם בעשייה. לעת עתה ההמצאה הגאונית של תה קר בצבע וורוד, המצאה שנולדה לתוך ההתמהמהות, מניחה את דעתי (אגב, אני משתדלת שלא להשוות את חיי לבלוגי הלייף-סטייל, אך כשאני אוחזת בכוס התה הקר בידי הימנית ובמגב בידי השמאלית, אני מרגישה לא פחות מאצילה). בקיצור עליי לכתוב את עבודותיי ועליי לעשות זאת כאן (בחדרי) או שם (בספריה), אף שלא אסתיר זאת מכם: אתמול כששערי המוסד נסגרו מאחוריי, ואני נהדפתי החוצה (אל האוטובוס, אל החיים!) לא יכולתי שלא לחשוב אלא זאת: "אשריי שנסתלקתי!".
כעת לעשייה:
(אך מאחר והדחיינות היא גם מנת חלקו של הבלוג, אעשה זאת הפעם בקצב מזורז).
על שתי הלהקות,JEFF the Brotherhood  ו- Eternal Summers כבר המלצתי פה בעבר ולכן נוח לי לקשור בין שתיהן (אף שאני מודה כי הקישור מאולץ).
על אלבומם החדש של JEFF the Brotherhood אין מה להתעכב, וכנראה שלא הייתי מתעכבת עליו כלל אלמלא הייתי שבה ומאזינה לו בשבועות האחרונים. מסתבר אפוא שחובת ההוכחה נופלת לפעמים על ההאזנה עצמה ולא על המאזין המתחכם (ואולי טוב שכך). בקיצור אומר שהאלבום נחמד.


אלבומם החדש של Eternal Summers יותר משהוא נחמד הוא מפתיע. גם כאן ההפתעה נולדת בצדו של המאזין, המוריד אלבומים חדשים תוך כדי פיהוק, ומתפלא כאשר החידוש נשמע דווקא מהלהקה המוכרת לו זה מכבר. בקיצור אומר שהאלבום מומלץ.

אני יודעת, אני יודעת, עשיתי זאת בחופזה. אך עליכם להבין ללבו של המאזין העייף כשהוא אומר לכם: אינני אדם משועמם, אלא שטבעי נוטה להתמהמהות.

יום רביעי, 1 באוגוסט 2012

יום שכולו חג

אמנם אני שוהה בספריה ימים ארוכים, אך לא כל הימים. כך למשל: ביום חידוש חוזה הדירה, שבו מושיבים אותנו במשרד הסגול ומכבדים אותנו, כמה נחמד, בשלוש כוסות מים. ביום שכזה, יום שכולו חג, לא אתיימר לעשות עצמי לומדת. מבין השמיכות הדקיקות שבמיטתי יישמע אז הקול הדקיק: "סלחו לי בבקשה, אך אינכם מבינים אותי". מנין נולד הצורך הזה להגיד שאינני מובנת, לא אוכל לומר בוודאות, אך כך קורה לאחרונה. לבחורה שמעבר לשולחן מתחשק לי להגיד: אינך מבינה אותי. שולחן מפריד בינינו. אינסוף שלם מפריד בינינו. לבחור מאז מתחשק לי להגיד: אינך מכיר אותי. מיטה מפרידה בינינו. נצח שלם מפריד בינינו. לבסוף, לתימהוני ההוא שניגש ומצביע ומתחקר ומציע, מתחשק לי להשיב: אני לא כאן כדי לבדר אותך. דווקא לבחור האחד, האחד שמבין, כמו שאומרים האומרים, אינני אומרת :אוקיינוס מפריד בינינו. אין זה משנה.
בקיצור אני רוצה להגיד שקרבה פיזית לא בהכרח מעידה על קרבה רגשית ולהפך.
אך למי מיועדת נבואת זעם זו? שוב אינני יודעת. אז אני שבה ומתערסלת במיטתי הדביקה, בין השמיכות הדקיקות, וחולמת איזה חלום.
בינתיים ירד הלילה ושוב מבשילה בי ההכרה שעליי להשלים את חובותיי האקדמיות. אך קודם שנגמר יום החופש, אני מצרפת סינגל נחמד של להקה נחמדה בשם Heroes & Heroines. וזהו בעצם.