יום שישי, 20 ביולי 2012

בסגנון יומני

אשמתי, אשמתי הגדולה, או אפשר: עצלותי, עצלותי הגדולה. התמהמהתי בכתיבה וכעת נחים לפניי אלבומים רבים מדי, שעליהם יכולתי להמליץ בסגנון שאותו הייתי מכנה "סגנון יומני". אגב, כשהייתי ילדה קטנה טרחתי הרבה על כתיבת יומנים. כדי למנוע בלבול אפשרי של הקורא העתידי, שהיה מוצא את היומנים ולא יודע את מי הוא קורא, הייתי חותמת בהם את שמי המלא, גילי המדויק ומקום מגוריי. היום... אך לא רק על כתיבת הבלוג והיומן וויתרתי אלא על הכתיבה באופן כללי. כאומללים רבים אחרים אף אני יושבת בספריה רק בשביל המזגן, ולעבודותיי האקדמיות מגיעה אך בקושי. במקום זאת אני טורחת על העברת פתקים מדומיינים.

לבחורה שיושבת לידי בספריה
יצאת אמנם לחצי שעה הפסקה
אך את הגזר שמרת לאחר-כך,
על-מנת ללעוס אותו
לתוך אוזני השמאלית
בהקפדה יתירה.

בכל זאת, לא הייתי רוצה לדחוק במוזיקה באופן שבו אני דוחקת לעיתים (ולאחר התמהמהות ארוכה למדי) בכתיבתי האקדמית. בסופו של דבר הדברים ייכתבו והמסר המוזיקלי יועבר.
אציין למשל את הלהקה The Shutes, שאליה הגעתי כבר לפני מספר חודשים דרך השיר Echo of Love.

אף שבשבוע האחרון האזנתי פעמים מספר ל-EP של הלהקה, נדמה לי שהוא מתחיל ונגמר בשיר ;Echo of Love שיר המחזיק בפוטנציאל לשמש פסקול לאהבות נעורים מדומיינות בסרטי נעורים מדומיינים, או להירשם כהמלצה בבלוג המוזיקה המדומיין.



בהמשך (או לסיום) דבריי בנושא דחייה, זה המקום לעדכן בדבר תכנית הרדיו החדשה של הבלוג. התכנית מוקלטת בפאב-רדיו החדש "רעש האואר", שברחוב הלני המלכה 5, בירושלים. התכנית הראשונה עלתה לשידור באתר של התחנה ב-7 ליולי, אך אפשר להאזין לפודקאסט שלה כאן, ולהתרשם מרשימת השירים שם.
אגב כך, ניתן גם למחול ולחמול על שדרנית הרדיו המתחילה, על המבוכה ועל התקלות הטכניות החינניות תמיד.
פרטים בהמשך בנוגע לתכנית שבחודש הבא.

יום שני, 16 ביולי 2012

מטוטלת

היום בשובי מהאוניברסיטה ישב בכיסא לפניי בחור שמילא בשעמום מסוים טבלה, ובה נתונים מספריים על נוסעי האוטובוס. בעמודה אחת מילא את מספר הנוסעים שעלו לאוטובוס בתחנה המסוימת, בעמודה שנייה את מספר הנוסעים שירדו ובעמודה שלישית את מספר הנוסעים היושבים בסה"כ באוטובוס; כך בכל תחנה ותחנה. נהניתי מהמחשבה שגם נוכחותי שלי מכומתת בטבלת המפקח-נוסע. באופן דומה הייתי מוצאת לפנים נחמה במדי הצבא שלבשתי ואשר הקנו לי, סוף-סוף, את היכולת להיות רואה ואינה נראית. באוטובוסים שבהם נסעתי לעולם הייתי רק "חיילת", כפי שבטבלת המפקח-נוסע הייתי לנתון מספרי סתמי. אחרי כן ירדתי מן האוטובוס ושוב הייתי ליעל הסטודנטית, בדרכה לדירה הסטודנטיאלית שברחוב הסטודנטיאלי, והסיווג הזה העיק עליי. רק מול תום אני חשה עצמי, לפעמים, חפה מכל סיווג. אנו יושבים לאכול גלידה ומתבוננים בכלבי השכונה ושוב אין צורך שאהיה סטודנטית, אין אפילו צורך שאהיה יעל, ואני מתרוממת מעל למערכת הסיווגים המאוסה עליי כל-כך, וחשה שאולי הרגע הזה הוא מה שמכנים הבריות בשם "אהבה". כעת אגיד משהו בדבר כלבי השכונה: אחד שחור, רך למראה, ניגש לאחר צהוב, האוחז בפיו כדור טניס, ומולם נובח כלב שלישי, בעוד שני כלבים אחרים (האחד סמרטוטי, השני צייתן) מתבוננים בנעשה ממרחק בטוח. מי יכיר בצערו של הצופה האדם, הנזכר בכלבו הזקן והחולה, הגורר אך בקושי את רגליו המתנוונות? אתמול מילא המראה את חלומותיי והקשה עליי להרדם. אך לא רק מראה הכלב החולה מדיר שינה מעיניי, אלא מין כעס סתום שאינני יודעת מה מקורו: כעס על הבנות הטווסיות אך גם על אלה שאינן טווסיות; כעס על הבנות החושבות במספרים אך גם על אלה החושבות בצבעים; בעיקר כעס על מטוטלת השינה המקולקלת שהותקנה לתוכי, ואשר נעה באופן מתמיד בין "עודף שינה" ל"חוסר שינה".
ציינתי פה כבר פעמיים את Micachu and the Shapes, להקת המוזיקה ה"אקספרמנטלית" (אם בסיווגים מאוסים עסקינן) האהובה עליי כל-כך, אך טרם דיברתי עליה במונחים של שפה. בעצם אין בטיעון שלי על השפה כדי להוסיף הרבה על הנאמר עד כה, מלבד העובדה שלפעמים אני חשה כאילו להקה זו מדברת בשפה שאני מבינה ומכירה מקרוב. בעוד אלבומם הראשון של Micachu and the Shapes היה משמח וקופצני (אף שלא מדובר היה בשמחה מרוממת), אלבומם השני מילא אותי עצבות תהומית (העובדה כי לא זכה להכרה אמיתית מוכיחה כי לא הכל דוברים את שפת הצורות). אלבומם השלישי, שייצא באופן רשמי ב-23 ביולי, הוא שלב ביניים בין האלבום הראשון לשני (שני שירים שיצאו כבר באלבום השני זכו לפרשנות מחודשת באלבום החדש); ככזה הוא נע בין שמחה מקרטעת לעצבות מקרטעת. זהו ריקוד מפרכס של כלב זקן. אני מבינה את שפתו, אך אינני יודעת מה לעשות בו.
 

יום שלישי, 10 ביולי 2012

למשוך

קשה לי להתחייב על כך, אבל נדמה לי שהשיר החדש של Tame Impala - קדימון לאלבומם הקרוב, שייצא רק בחודש אוקטובר - פותח במילים: This could be the day that we push through / This could be the day that all our dreams come true.
ואפשרות זו, לנסות ולהיחלץ מקערת החלב הדביק, מזכירה לי את השעה המסוימת ביום, שבה האור נעשה רך והאוויר פחות דחוס, ושאותה אכנה: "השעה שבה הכל אפשרי". לאחר מכן יתעמעם האור וירד הלילה. אז שוב תבעבע בי ההכרה: שום דבר אינו אפשרי.
בפינה דחוקה אחת בעיר (כדי להגיע אליה עליכם ללכת בעקבות צלילי הפעמונים, בשעה שבה מציץ המאבטח האמריקאי מתחת למכוניות, לראות שלא הטילו שם פצצה), מחברות על גבי מחברות מתמלאות בגניחותיהם של המטופלים. איש אינו יודע לשם מה כל זה צריך להירשם, אך עובדה שהדברים נרשמים, ומתויקים בהקפדה יתירה. יום אחד יעבור שם מישהו באקראי ויקרא על מטופל X שהיה מתייסר במחשבה כי לעולם הוא מהלך רק לאורך דפנות קערת החלב. כששאל אותו המטפל האם אי האפשרות למשוך עצמו מחוץ לקערה היא שמייסרת אותו, השיב: להפך, בטביעה אני חושק.

אני כותבת את כל זה כדבר מליצה כאילו מחוכם, אך למעשה רציתי לומר דברים אחרים על להקות אחרות.
ל- Grass Widow יצא לפני כחודש אלבום חדש ואני חוששת להתמהמה בכתיבה עליו, כהרגלי עם להקה זו. האמת היא שלהבדיל מלהקות אחרות, ו-Tame Impala ביניהן, האהבה שלי ל-Grass Widow  פחות אינטואיטיבית, במובן הזה שדרוש לי יותר זמן להכיר בעובדה כי אמנם אהבה יש כאן. אף-על-פי-כן, ניסיון העבר מלמדני כי אשוב להאזין פעמים הרבה גם לאלבומם החדש. וגם זאת אני יודעת: ממליצים כפייתיים צריכים להמר לפעמים על אהבותיהם.
אגב, באחד הספרים קראתי פעם כי דווקא האדם הנצמד לדפנות הקערה, האדם שאינו מצליח להמר על חייו לכאן או לכאן, הוא זה האוהב את החיים במלוא חיותם.

יום שלישי, 3 ביולי 2012

סדק

אחרי שבאו אלינו ופתחו את כל הברזים, ולכלכו את חדר האמבטיה, ושברו את הקיר, והחליפו את הברז, ונקבו במחיר, ולבסוף הלכו, תליתי מעל לסדק תמונה שנגזרה מעלון שלקחתי פעם מאחד המוזיאונים, ובה נראים דיוקנאות המסודרים על-פני קירותיו הירוקים-תכולים של המוזיאון. מי שראה את הסדק יודע כי התמונה נועדה לשם הסתרה. היתר עשויים להתפעל מן הדימוי המחוכם של תמונה בתוך תמונה, ומהשתקפות הדיוקנאות ברצפת המוזיאון השחורה שהיא כעין ראי. לטענתה של עדן ו. אין בשנת הלימודים תקופה גרועה יותר מתקופה זו בדיוק. לא במילים האלה השתמשה אך לכך וודאי כיוונה כשאמרה "הכל גרוע". בתקופה זו שבה ברזים מתפוצצים, מכוניות מתקלקלות, מחשבים מחרחרים והשינה נעשית דלה ודביקה, הדירה עוטה על עצמה פרצוף נרגן. המחשבה על-כך שאצטרך לבלות את החודשיים הקרובים בכתיבה אינסופית, כתיבה לשם מחיקה, מקשה עליי מלבצע את משימותיי האקדמיות. אני קוראת על כל מיני הוגים וחולי רוח הכותבים ללא הפסקה וללא מחשבה. כותבים כאילו חייהם תלויים בכך. לעומתם אתקשה בכתיבת הפסקה הבודדת (למשל: לבעל הבית שלום רב, נא לשלם על הנזק, שלך עד לסיום החוזה, יעל).
כמעט שכחתי שישנו הקיץ והגעגוע, ואלבומי הקיץ והגעגוע המוכל באלבומי הקיץ. אלבומם החדש של Best Coast הוא כל אלה, אך בדומה לאלבום האחרון שהמלצתי כאן, רק בדוחק אני מציינת אותו. אם אלבומם הקודם של Best Coast עסק בנואשות האהבה, הרי שהאלבום הנוכחי עוסק בנואשות הגעגועים, וכיוצא מכך (אף שאינני מתחייבת לקשר הסיבתי) הוא יותר איטי ומיושב.
אף-על-פי-כן, מי שראה את הסדק יודע כי כמו התמונה, גם אלבום זה נועד רק לשם הסתרה.