יום רביעי, 20 ביוני 2012

מציינת

סוף-סוף, אנסה גם אני לכתוב דברים שיש בהם תכלית.
שנת הלימודים הולכת ונגמרת. אינני מצפה לכך, אך אם בכל זאת אני מצפה הרי שאני עושה זאת בחרדה סתומה.
מעולם לא כתבתי רומן, אף לא שיר אחד, קצר, על רקע אמירותיו המונוטוניות, הלאות של המרצה העייף (כך עושים לרוב הסטודנטים בחוג לספרות, שבעורקיהם מפעפעת ההשראה כרעל שחור). אף-על-פי-כן בפינות התיקיות המסודרות שאני מארגנת לקראת כל שיעור, נערמות מילים עקרות, מילים בטלות; אלה אינן אלא זנב קצר מדי שאינו הולם את גופה המפואר של הבהמה הספרותית.
ניסיון העבר מלמד אותי שגם על תקופה זו אדע להתרפק. ומדוע שלא אתרפק? מוקפת אני בחברים, חדוות החיים מפעפעת בכולנו כרעל סמיך, ובשולחן לידנו אישה כבדה, מראה כמראה הצוענים, ריחה כריח הכרוב, פורסת את קלפיה הכסופים ומחלקת לנו מכספי מפעל הפיס ביד קמוצה.
עבר זמן ולא ידעתי אם לציין או לפסוח על אלבומם המשותף של Ty Segall ו-White Fence. לבסוף החלטתי לציינו, ולו רק בשם אהבת הנעורים ההיא (הנעורים של לפני-שנתיים; נעורים שהם למעשה רק צל של נעורים). אך לא רק בשם האהבה ההיא אציין את האלבום המשותף. עליי להודות שבאורח כמעט מיסטי אני שבה ונמשכת למוזיקת הגראז' הרעשנית, שאף-על-פי שהיא רועשת, יש בה סדר מסוים, וסדר זה שומר עליה מלהיות רעש סתם. באופן דומה אמשך ל"רעש" המחוכם (אף שאינו רעש גראז'י) שעושות להקות כמו Deerhoof או Micachu. וכך, אף-על-פי שאמליץ בבלוג על מוזיקה אלקטרונית בוהקת או על פרויקט חדר שינה עמום, אלה לעולם לא יוכלו להמיר רעש עשוי כהלכה.
כזהו השיר Scissor People:

יום שישי, 15 ביוני 2012

לכל המעוניין

מה לעשות עם החום, שואלים האנשים ומקשקשים ברגליהם האחוריות.
ואני, בעת שאני מחכה לתורי בסבלנות, ביחד עם כל הסטודנטים הסבלניים, לקנות לי כוס קפה, ממציאה לי שירים קצרים כדי להעביר את הזמן.
אפשר להיות סופרת עם רגליים,
אפשר לשים גרביונים,
ומעל מכנסיים.
אפשר ואפשר, אומר המשורר. ומוסיף כי הגרביונים זה בשביל להתחמם.
את יום הולדתי ה-24 ציינתי השבוע בחיפוש אחר שטיחון אמבטיה. את יום הולדתו השני של הבלוג אני מציינת פה, באיחור כהרגלי. עליכם לסלוח לי על האיחורים, לאחרונה חלומותיי נעשים פרועים יותר. בחלום אחד זאב רודף אחרי אדם. ואף שהזאב אינו נראה בחלום, אני יודעת שהוא שם, ופני האדם מלאות שריטות, ומהשריטות יורד הדם.
דברים רבים מעסיקים אותי לאחרונה, אך פחות מכל מעסיק אותי הדם. את הדם אני מציינת רק לשם האפקט, ומקווה שאצליח לנסח את שאני רוצה לנסח.

אך אבוי, הסתרבלתי בכתיבת טיוטה לפוסט ארוך, אידיאולוגי, כמעט פמיניסטי. כמעט וכמעט. לבסוף קיצצתי את הפוסט ונותרתי רק עם השירה. אינני טובה בפוליטיקה. אך זאת אני יודעת: מלאו לי 24 והחיים תובעים ממני להמשיך.
(ורק הקול הקמאי שמהדהד מזה עידן ועידנים, שב וקובע: זו אינה כתיבה, זו אינה מוזיקה).
 
אני כותבת את כל זה באיחור, ובאיחור מסוים אני גם מגיעה למוזיקה.
ערב שלם העברתי בהאזנה ל-iamamiwhoami, פרויקט אלקטרוני-וויזואלי משוודיה, בהפקתה של הזמרת היוצרת Jonna Lee. ההאזנה ל-iamamiwhoami הייתה כמעט המשך מתבקש לאותו ערב שביליתי השבוע עם תום בצפייה (מעט מאוסה ונוסטלגית) בקליפים של The Dø, Fever Ray, The Knife ואפילו Röyksopp. אלבומם האחרון של iamamiwhoami, שלמעשה יוצא באופן רשמי רק ב-3 בספטמבר, מזכיר שילוב של כל הלהקות שלעיל, מה שלא מפתיע לאור העובדה שסוכנות האמנים הלונדונית D.E.F. ייצגה את חמשת הלהקות בשלב כזה או אחר. נוסף לצלילי האלקטרוניקה הדומים והסוכנות המשותפת, גם הוויזואליה של iamamiwhoami מדברת בשפת הלהקות הנ"ל, שפת הציפורים (שהיא לעיתים גם שפה מעט גותית-ילדותית, ואף-על-פי-כן מהוקצעת).
הרוח הוויזואלית של הלהקה ניכרת בעיקר באלבומם החדש, Kin הוא נקרא, ש"הודלף" קליפ אחר קליפ לפרופיל ה-youtube שלהם. זהו מסע האורך בסך הכל תשעה קליפים שבהם Jonna Lee (לבושה בחזייה ותחתונים) עוברת בין יערות ומדבריות אין קץ, עד שלבסוף היא מוצאת עצמה כאן (ולבושה בבגדי ליצן):
אודה ואתוודה, בשעות האחרונות אני מאזינה לשיר זה בלי סוף. הדירה ריקה משותפים, והמאוורר, ראשו רכון בענווה, השלים זה עתה חצי סיבוב. אני נענית לו בריקוד.

(התחילו בשיר sever וטפסו בשאיפה לקראת השיר goods)