יום שבת, 26 במאי 2012

אלה את אלה

מזווית זו שבה אני מתבוננת בחולצתי (ידיי מחפות את ראשי השמוט ואני מכווצת לתוך הכורסא האדומה), נדמה כי לא חולצה שחורה, המנוקדת עיגולים לבנים, מאוירים, היא שלפניי, אלא דווקא אולם נשפים בוהק שמתקרתו נמתחות מנורות גדולות, עגולות, לבנות, ככדורי אור מרחפים. אני יודעת: אני נמצאת כרגע בספרייה, מכווצת לתוך הכורסא האדומה, וחשה בידיים המחפות את הראש השמוט, הכבד; אך בה בעת מתקיים גם המראה האחר, שבו (כמה מופלא הדבר!) אני מציצה לתוך אולם נשפים שכדורי אור גדולים תלויים בו, כילדה המציצה לתוך חור המנעול. עלייך להתעורר, עלייך להתעורר, אני מזכירה לעצמי. נדמה לי שלא ישנתי כלל, ובה בעת נדמה לי שישנתי נצח שלם. מאז ומעולם אני ישנה. עד כדי כך כבד היה ראשי, כבדות היו ידיי. ואתמול, אך על מה חלמתי אתמול? על חדר הספרייה שבבית סבי וסבתי, שזאב ושועל היו מהלכים בה, וגם כלבים היו בה, והכל שמחו ממראה זה, אף שלא נעדר משמחה זו גם אותו חוט דקיק של דאגה, שמא לא יסתדרו חיות אלה עם חיות אלה והיו טורפות אלה את אלה. וכעת? כעת שרועה אני במיטתי, אך לכתוב אינני מצליחה. נצח שלם אני כותבת ולא כותבת. תום אומר לי: בואי נצא, בואי נעשה. אך לשווא. זרוקה אני במיטתי, הלפ-טופ לפניי, ואם לא הלפ-טופ אז הספר, ואם לא הספר אז השינה. האישה היומרנית (אך זו שמצליחה ליצור תמיד), תגיד כי כשהיא ערה היא כותבת אך גם כאשר היא ישנה היא ממשיכה לכתוב את חלומותיה. גם לי מתחשק לפעמים לאמץ לי איזה פרסונה יומרנית ויצרנית. להגיד, בדומה ל-Georgie Fruit , " How you wanna hate a thing when you are so inferior?". במקום זה אני אומרת: "אך מי ימוד את יגונו?" ומי ימוד את יגונה? (ומי ימוד את יגוני? זאת אינני מעיזה לשאול).
וכעת? כעת ההמלצה המוזיקלית, כמקובל במחוזותינו. השבוע איבקתי מעט את תיקיית ההורדות המוזיקליות. לקובץ זיפ זה קוראים Each Other, על שם להקה שלא זכרתי שהורדתי. והנה מתברר כי דווקא קובץ זה הוא שחביב עליי השבוע במיוחד. ואני שבה ומאזינה לו, שבה ומאזינה לו.
להורדת האלבום Taking Trips (בחינם או בתשלום)

יום ראשון, 13 במאי 2012

בנקודה הזו בדיוק

היום התעוררתי לקריאות: יש בחוץ סופה! מיד הפניתי את ראשי לכיוון השני ושקעתי בחזרה בנמנום הבוקר שלי. בחלומי האוניברסיטה הייתה (אך כך תיראה תמיד בחלומותיי) למבוך בלתי מוכר, בלתי חדיר, וכשמצאתי לבסוף את כיתת הלימוד שלי היו הכל עסוקים בהטבעת חותמות בצורת משולש (אך כמה נדושים הם המשולשים!) על בדים צבעוניים. סוף-סוף התעוררתי. בחוץ השמיים היו עכורים. הכנתי לי כוס תה ועלעלתי במה שניתן לעלעל בו (דפים דביקים נאספים על שולחננו). אין בי חשק להיות יעילה, אף שבינתיים התבהרו השמיים ואלה תובעים ממני: צאי החוצה וחיי את חייך! חיי את חייך, תובעים ממני גם דפי הספר הדביקים, חיי את חייך, תובע ממני שולחן הכתיבה, חיי את חייך, תובעים ממני האלמונים המהנהנים בראשיהם, השותים בירה חמה מבקבוקי זכוכית חומים. עדן ו. ותום המציאו שיר קצר לכבוד המאורע. תום קורא לו: "אני מחתרתי", והשיר הולך כך:
יש לי אוזניות בלי מוזיקה,
משקפיים בלי מספר
ושק בלי אשכים.
זהו שיר גס, אך משום כך הוא הולם את המעמד הכמעט תיאטרלי, מעמד שבו הכל מהנהנים בראשיהם מתוך ההסכמה החלולה שכאן - במחסן נטוש זה, בפאב זה, על גג הבניין הזה, ברחוב הזה - כאן, בנקודה הזו בדיוק, מצויים החיים. "שנות העשרים הן לבטח האומללות ביותר בחייו של האדם" אני אומרת לדפנה (היא אוכלת סלט ואני שותה מיץ תפוחים סחוט, טבעי) "שכן בטווח גילאים זה מאבק האדם הוא כפול: מן הצד האחד הוא נאבק באומללותו ומן הצד האחר הוא נאבק ברגשות האשם שהוא אינו 'חי את חייו', כמצופה ממנו בגיל זה" (אה, לו בחדות כזו התנסחתי במציאות!). אך שטות גמורה אמרתי, משום שמדבריי ניתן היה להסיק כי אני מצפה לאותן שנים בהם חיי יהיו מיושבים, תהיה לי עבודה קבועה ואדע להשיב איזה מין אדם אני. שטות גמורה! שהרי רגליי הקדמיות אמנם מחפשות להן קרקע יציבה להיאחז בה, אך רגליי האחוריות דבקות עדיין באדמת הנעורים המרה (אה! להיות לעולם ברגע הזה, ועל-כך נוסיף ונאמר: להיות לעולם צעירה ברגע הזה).
נדמה שאמרתי די והותר בנושא. אמנם, אמרתי הרבה. אך יש שצריך להיאמר גם על המוזיקה. וכך: על ההופעה של of Montreal, על המון האנשים המרקדים, על ההאזנות החוזרות לאלבומיהם דווקא אחרי ההופעה, על השורה: And you ain't got no soul power"" שהתגלגלה פעמים רבות מדי על לשונות דביקים מדי. בד בבד שבתי להרגלי ההאזנה הישנים שלי. סוף-סוף אני ניגשת גם למאגר האלבומים החדשים, אלה שהורדתי בלחיצה קלה ושהזנחתי לאחר מכן (אף זאת עשיתי בלב קל). האלבום החדש של Beach House, מתערבב לי עם צלילים אחרים.. Lower Dens אולי? כן, נדמה שדווקא אלבומם החדש של Lower Dens הוא שהולם ימים אלה במיוחד, בנעימתו הכמעט היפנוטית, המתארכת, העמוסה. כאיזשהו מאבק עיקש, מתיש, ובסופו (או במהלכו?): חיים.

יום רביעי, 2 במאי 2012

החומרי, המעשי

אך לא על הכל שורה איזה הלך רוח נשגב. לרוב אני טורחת דווקא על החומרי,המעשי. העיסוק ב"הגשמה העצמית" מומר ב(אבל כמה מביש להודות בדבר!) עיסוק בגרביים. כעת אני מדמיינת מגירות על-גבי מגירות המתפקעות מרוב גרביים: גרבי משי כסופות, גרבי כותנה דקיקות, גרביונים מנוקדים.. כמה מצער הוא מראה גרבי הספורט הלבנות שעל רגליי: על הימנית כתובה האות R ועל השמאלית L, וכך נחסך ממני הבלבול (אבל גם הספונטניות) שבלבישת גרב ימין על רגל שמאל וגרב שמאל על רגל ימין.
נזכרתי באמירתה של עדן ו.: אנשים אחרים חיים (אך אפשר שזו פרפראזה גסה מדי).. מתוך שעמום אני מתבונת מחוץ לחלון הגדול שבסלון ביתנו. בחצר הבניין שממולנו זקנה מטאטאת במרץ. הגינה שבבניין שלנו מוזנחת ומחטי האורנים נערמים בה בגושים גדולים. תום אומר לי: את בת עשרים ושלוש, את יכולה לעשות מה שאת רוצה (אך אפשר שזו פרפראזה גסה מדי).. אז אני חוזרת לשבת.
אך על מה דיברתי? נדמה לי שעל החומרי, המעשי. ובכן לפעמים אחשוד כי גם השימוש שלי במוזיקה הוא כזה: חומרי, מעשי. למשל כשהמוזיקה מרדימה אותי או מעמעמת את רעשי הרחוב. לאחרונה מצאתי מחדש, די במקרה, אלבום שהורדתי לפני כחצי שנה של אמן המכנה עצמו Yes Know. נזכרתי: בהאזנה ראשונה הוא נשמע לי כמו גרסא חיוורת (אבל אולי משום כך גם שברירית ורומנטית יותר) של Yo La Tengo. ועוד נזכרתי: איך פעם השמעתי בחנות הבגדים קסטה ישנה של Yo La Tengo (אך כמה שבריריות ורומנטיות הן הקסטות!), ולקוחה אחת ריחמה עליי: זו המוזיקה שמכריחים אותך לשמוע כאן? כעת אני מאזינה לשיר Dynamics של Yes Know, ומדמה משום מה שנאמר בו: forever young, ולא forever last. באותו האופן אדמיין לעיתים, בעת שרגליי מושכות אותי קדימה (שמאל, ימין, שמאל, והגרביים בהתאמה), כאילו לא ייתכן שכל זה יסתיים. אני מדברת על החומריות שב"זה". וכך: לעולם בת עשרים ושלוש, לעולם צועדת ברחובות ירושלים, לעולם ברגע הזה כאן. עכשיו.