יום ראשון, 26 בפברואר 2012

כתיבה בזמן הווה

מאחר והבטחתי "אלבומים חדשים וטובים" אמליץ כעת על Better Luck Next Life של Royal Baths, וכל יתר האלבומים... בהזדמנות. אבל ראשית עליי לפתוח באיזושהי הקדמה מתרפקת, נוסטלגית, כזו שמתארת זמן הווה אבל כולה שיר הלל על טהרת העבר. תאמרו לי שלכתוב על העבר זו גחמה רומנטית, ואני הלא אהיה הראשונה להסכים! גחמה רומנטית של אלה שלעד יידעו רק להתרפק. מתרפקים על הרוח המתדפקת בחלונם ועל ילדים אוכלים ארטיק בצורת אבטיח, או אלוהים יודע איזה שטויות. מתרפקים משום שאינם יודעים לכתוב, אך בעיקר: מתרפקים משום שאינם יודעים לחיות. וזו הלא עיקר צרתי, שאינני יודעת לחיות. אנשים אחרים, כך נדמה, מתהלכים להם בזמן הווה ורגליהן מושכות קדימה לזמן עתיד. אך אפשר כי זוהי מחשבה רומנטית, וממילא אינני שונה מאותם אנשים בהרבה (שהרי כיצד אעז לטעון שרגליי מושכות אותי לאחור), אלא בכך שאני בוחרת להתלונן. ואף זאת אינו מדויק שכן רבים התלוננו על כך לפניי. אבל הפלטפורמה שעליה בחרתי להתלונן!
בכל אופן, מתוך כך שאני בוחרת להמשיך להתקיים בזמן הווה (אף שאני מתמידה לדגור על העבר בכתיבתי), עליי להעסיק את עצמי כרגע בלימודיי. בשבוע האחרון, כך רצה הגורל, עסקתי בעיקר במטלה לימודית מוזיקלית. משום כך התפניתי פחות להאזין לאותם "אלבומים חדשים וטובים". מכל אלה, אלבומם החדש של Royal Baths הוא שקרץ לי במיוחד. האמת היא, אם להיות לרגע כנים מבחינה מוזיקלית (אף שאני מוצאת כי הכנות יכולה להישמע מעט צורמת כשהיא באה במגע עם האידיאליזציה הרומנטית, נחלתם של בלוגי המוזיקה), מרגשים אותי במיוחד כרגע דווקא האלבומים הישנים של להקתי האהובה, Deerhoof. הלא ציינתי אותם בפוסט הקודם בהקשר של The Curtains, והיה זה רק מתבקש לשוב ולהאזין, רוצה לומר: לשוב ולגלות את האלבומים האהובים עליי, אלה שהזנחתי מחמת "אלבומים חדשים וטובים". ובכל זאת (החיים העירוניים - בלב לבה של ירושלמים התוססת, המתקיימת לעד בזמן הווה אף שפניה מופנות כלפי העבר - תובעים ממני כנראה קצב האזנה אחר), מצאתי לי גם זמן לאלבומם של Royal Baths. למי אמליץ על להקה נחמדה זו? תום סבור שמילותיהם וכיוצא מכך גם גינוניהם ילדותיים מדי, ואילו עדן ו. כנראה תבחל בגראז' הפסיכדלי הזה ותבכר על פניו מוזיקה שמחה ומנצנצת יותר (ראי הוזהרת עדן ו.!). נותר אם כן רק הקורא האלמוני היקר. הקורא שאוהב את סצנת הגראז' הסן פרנסיסקואית, בהנהגתו של Ty Segall וחבריו העולצים. האמת היא שאת Royal Baths עוד הכרתי, ואף רשמתי לפניי באותה רשימה המיועדת ללהקות כגון אלה (להקות שצריך להוריד אך לעולם אינני מורידה), כשעוד קראו להם סתם Baths. אך לא תמיד יש לי סבלנות להוריד קלטות המוקלטות בצורה "מחורבנת" באמתלה של מחתרתיות. היום הוא כאמור יום חדש והאלבום החדש, המוקלט כהלכה, "שווה האזנה" כפי שאומרים. כך אני מעידה בפני הקורא האלמוני ואף מגדילה ומצרפת קליפ שנועד להוכיח איזה משהו:

 

יום חמישי, 16 בפברואר 2012

שלג

נדמה לי שאתמול חלמתי שיורד עלינו שלג. והמטריות שלנו עפו לכל עבר.
לו באמת היה יורד שלג הייתי וודאי מביטה בו מחלון חדרי, חלון הצריח, בעת שהייתי כותבת עבודה כזו או אחרת. אז, בדומה לאופן שבו הדבר ניעשה בספרות, הייתי מטילה עצמי מחוץ לחלון ונוחתת בשלום על הקרקע המלבינה, הרכה, בזכות שמלתי המנופחת בצורת פעמון. מובן מאליו כי תשוקה זו, להטיל עצמי מהחלון דווקא בתקופה זו של הסמסטר, אינה שייכת לי באופן בלעדי. אך אפשר כי מעולם לא הגו בדבר בהקשר של הצריח והשמלה, וודאי שהדבר לא קרה בעת שירד שלג. השלג הוא תוספת מקורית שלי שנהגתה בחלום ומשום כך אני מחזיקה לעצמי מידה מסוימת של חדשנות, אך גם רומנטיות כי הכל יודעים שהשלג בירושלים, השלג הבוצי המתקשה לגושי קרח עכורים ונערם בפינות הכביש, השלג הזה הוא רומנטי יותר.
מהו "חופש" עבורי? חופש הוא לכתוב שטויות בצורה חופשית ולאו דווקא בפונט דיוויד, גודל 12, רווח כפול.
אך כאילו כדי לממש את קלישאת הסטודנט הדחיין, דווקא עכשיו אני מורידה המון מוזיקה חדשה ובה בעת גם דואגת להשלים פערים ישנים. כך למשל, את הלהקה The Curtains, שהוקמה על-ידי כריס כהן, גיטריסט ובסיסט שניגן בין היתר גם באלבומיהם המוקדמים של Deerhoof, הכרתי כבר לפני שנים ארוכות. הכרתי, אמנם, אבל רק משירים בודדים שקיבצתי במחשבי, באותה תקופה שבה הורדנו שירים כיחידים. וכך, מאלבומם האחרון שיצא ב-2006 (בלוגי המוזיקה נדרשים למכונת זמן כדי להעלות בדעתם מוזיקה כל-כך רחוקה), ליקטתי רק מעט פירורים. באותה תקופה ממילא העדפתי להאזין ל-Deerhoof ובהשוואה אליהם פירוריהם של The Curtains נשמעו לי כמו איזושהי גרסא חיוורת ללהקה הבועטת (ובאמת, באמת שהיא בועטת). אך סוף-סוף, דאגתי להשלים את החסר. ובדיעבד, הקשר בין שתי הלהקות הדוק יותר מכפי שחשבתי. למעשה גם Satomi Matsuzaki ו-Greg Saunier, שניהם מ-Deerhoof, השתייכו תקופה מסוימת ל-The Curtains. אך גם בלי עבודת המחקר קל לנחש את הקשר שבין שתי הלהקות. כעת, על-אף שנחים לפניי אלבומים חדשים וטובים, אני נמשכת דווקא לאלבום הזה.


יום ראשון, 5 בפברואר 2012

גרגר חול

לאחרונה נדמה לי שעולה מהבלוג הזה (או שמא ממני?) צחנת ריקבון מסוימת.. ואולי לא ריקבון אלא סתם דעיכה, עד שלבסוף ייוותר רק גרגר חול אחרון ממה שהיה פעם (היה פעם מה?). אך אפשר שלא יהיה זה גרגר חול, אלא נקודת אור או גחלילית שתאותת מתוך החשיכה (תאותת על מה?). אינני יודעת בעצם. אבל עובדה שכך קורה.. ההתכופפות הזו פנימה, הרכינה התמידית כלפי המחשב, עד שלבסוף איעשה למין צימוק. רק ההומור העצמי הארור, ההומור המריר, יציל אותנו מלשקוע לתוך עצמנו, לתוך המחשב, ברחמים עצמיים. שאלו אותי: לו יכולת לבחור, מה היית עושה כרגע, היכן היית נמצאת כרגע? ובלבי התעורר זיכרון ילדות רחוק. איך פעם העפנו עפיפון שזנבו עשוי פסי צלופן ארוכים, מסודרים לפי צבעי הקשת.
אך סוף הקטע הוא דווקא פה, ברגע הזה. בעצבות הזו, הגדולה.. איך הלכתי ושקעתי בין זרועותיו של אדם אהוב. ישאלו אותי: אבל הכל בסדר, נכון? ואענה שהכל בסדר. ובאמת הכל בסדר. בסיום תמיד יבהיק גרגר החול האחרון ועל גביו, או מתוכו, ייבנה הכל מחדש (ייבנה מה?).

את השיר היפה הזה, של LUIK, שמרתי לעצמי כסוד. כעת, אעביר אותו הלאה:
 
לדף ה-bandcamp

להורדת השיר We're Both Extermined