יום ראשון, 29 בינואר 2012

דימוי חורפי

בתקופה זו, שבה הולכות ונערמות העבודות לפניי עד שאני נמלאת חשש סתום שמיתרגם לדחיינות מעשית, אמיר שולחן אחד בשולחן אחר, או שאשען לאחור על המיטה, הלפטופ לפניי, ואדמיין שאני מפיקה מהלימודים תענוג מסוים. בחוץ ירד גשם, ואני אצפה בגושי העלים הבוציים הנערמים במרפסת הצמודה לחדרי (או שאחשוב על דימויים חורפיים רומנטיים יותר כחלון המיטלטל והרוח השורקת בעצי האורן). (וכאן אני שוב אומרת לעצמי: משכי, משכי, משכי, עד שאני מצליחה לבסוף לטפס מעל למחסום הכתיבה, כמו הזבוב המבקש להיחלץ מקערית החלב הדביק). אך כובד העבודות שלפניי! ערימה בוצית, דביקה. עניין מתיש. וגם כרוך בכאבי גב (הישיבה הממושכת ומפרקיי החורקים מעלים לפניי משום מה את הביטוי "כשמן בעצמותיו").
לעת עתה אדבק במוזיקה הרגשנית. זו מיוצרת הפעם על ידי בחור מאנגליה ובחורה מקנדה, שמתפעלים את הרכבם, the papertiger sound, הוא נקרא, מרחוק (אף שמובטח כי השניים נפגשים פעם בכמה זמן לכוס תה). כשאסיים עם כל עבודותיי אדמיין שאני יוצאת למסע בהרים מוריקים כלשהם, וברקע תנוגן המוזיקה המתקתקה הזו. או משהו בסגנון.

יום ראשון, 22 בינואר 2012

קיפאון

הייתי רוצה לכתוב פוסט קצר וסנטימנטאלי, התואם למצב רוחי. האם החורף הירושלמי אינו מחייב כתיבה שכזו? אודות הבהונות הקפואות והברכיים הנוקשות, והכיתה החנוקה מגניחותיהן של זמרות האופרה, כשהן שרות על אהבה. אמנם ראוי שכל זה ייכתב.
בשבועיים האחרונים המוזיקה הולכת ונעשית רגשנית עבורי. הנה כאן מנגנים שניים: האחד על גיטרה והשני על קלידים. ומרחבי הקרח הקפואים, וקולם הצלול (או השבור?), ומראה פניהם הענוגות. The Moth & The Flame, הם מכנים את עצמם, ומובן שיש בכל זה דבר מה מאוד נוגה, התואם לבהונות הקפואות ולברכיים הנוקשות. לו הייתי ב"מקום אחר", שוב אומר לעצמי. אף שאני יודעת שלא היה בכך כדי להועיל.


יום שישי, 13 בינואר 2012

ילדותיות משמחת (או: יומרנות ילדותית)

בשכיבה או בעמידה, אך בעיקר בשכיבה, המחשבות הקיומיות, המלאות, המהפכניות. מחשבות שעתידות להירדם לתוך אגרופיי הקפוצים. מעל לאגרופים הרדומים נפער הפה המיובש. רק מרצה אחת תפליא להצית את הזרדים המרשרשים (להשקות את הפיות האקדמאים המיובשים) בדיבוריה על אינדיאנים ועל ג'ונגלים. (אולי) היה טוב יותר לו התעוררתי מול חופיה הלבנים, המבודדים, המרוצפים צדפים (אפריקה של חלומותיי. של ילדותי). אך ראשית עליי לסיים את לימודיי, ועוד קודם לכן עליי לכתוב פוסט. וזאת על-אף שאין לי פנאי כרגע לרדיפה אחר החדש והנוצץ (כמה מגוחך הוא מרוצם של בלוגי המוזיקה אחר האלבום המנצח לשנת 2012). האלבום המנצח ייאלץ להמתין, ואפשר כי הוא עושה זאת ברגע זה ממש, לדאבונם של הקוראים כולם. אך על-כך כבר אכתוב בפעם אחרת, ולעת עתה אציין אלבום נוסף, מהשנה החולפת דווקא. חרף שם הלהקה הילדותי, ל-Starfucker יצא אלבום נחמד למדי (ואולי אין כאן ניגוד). הוא מרקיד, משמח ועוצר מדי פעם כדי להרהר במהות החיים והמוות (שאיפה מעט יומרנית שתואמת לרוח הבלוג).
ויש אפילו קליפ דבילי:


יום שלישי, 3 בינואר 2012

לאחרונה

לאחרונה אני מתקשה בכתיבה באופן מיוחד. אז שוב אני נזכרת בדמותה של הציירת הנאבקת בהשלמת הציור, וכיצד זו מכסה את הקנבס כאשר אדם אחר מאיים להתקרב ולהתבונן. אך למה אדמה כעת את השנה החולפת? אולי לשכבה נוספת של צבע, שהוספה מעל לנופי ילדותי. אף שדימוי זה אינו קולע, שכן לא הנופים השתנו אלא בעיקר אני. שוב אחלוף על-פני אותם המראות: הרחוב הזה, המזרקה הזו, הספסל ההוא (יושבת עליו עדיין המשוגעת המנענעת בברכיה). יכולתי לציין גם את השביל, הגן והעץ, אך דימויים אלה ישירים מדי, מילוליים מדי. לכן לעולם אגע בהם רק בקצותיהם, וב"עיקר" שוב לא אצליח לאחוז (לומר: ההתעוררות לתוך החיים האלה, האהבה הזו, הייאוש ההוא). והכתיבה, הכתיבה, הכתיבה, שככל שהיא נעשית מילולית פחות, כך היא צפה במנותק מהחוויה הממשית. ואולי להפך, לא צפה אלא שוקעת, עד שהחוויה דבקה במילים והכל נעשה כבד מדי. אך לא אשאל לשם מה כל זה: הרחוב והמזרקה והספסל (והשביל והגן והעץ), ושוב אדע כי לא בהם טמונה התשובה אלא בי (בי הסיבוך ובי גם ההתרה).
"Oh, emotion", נאנח סולן Caveman בשיר Decide. ואף שאינני יודעת למה התכוון, זה נשמע לי די קולע. אך הבטחתי שהשנה אנסה פחות להרגיש ויותר לפעול. וכצעד ראשון, אני מצרפת דווקא שיר אחר שלהם:
לדף המייספייס


להורדת האלבום CoCo Beware