יום שני, 31 בדצמבר 2012

אהמ, אהמ

לפעמים אני תוהה לעצמי בקול רם, כאותם משוגעים המנהלים בינם לבין עצמם וויכוח קולני. אלא שלא כמו אותם משוגעים פיתחתי לי מנהג שנועד להסוות את תהיותיי שבעל-פה (שכן עליכם לדעת, אני אדם הנוטה להרהורים), והוא: תכף ומיד אני מכחכחת בגרוני. כעת אדגים את הדבר: נניח שאני מהלכת פרק זמן מסוים וגם מקשיבה למוזיקה, כך שהסביבה החיצונית הולכת ומתעמעמת, וכך אני הולכת והולכת עד שלבסוף אני נעשית לפקעת של מחשבות ממש, והנה לפתע עולה לה מחשבה לא נעימה בכלל על מילה שנאמרה פעם שלא במקומה, ותכף איזה "איי, איי, איי" נפלט מפי, וכל זאת שלא במתכוון, כמעין רפלקס מחשבתי; ובכן, במצב כזה אדע מיד לכחכח בגרוני, על כל צרה שלא תבוא! שכן חלילה לי להיחשב לאדם שדעתו התבלעה עליו עד כדי כך שאת שיחותיו הוא מנהל בינו לבין עצמו. אולי סברתם שאמרתי לפני רגע "איי, איי, איי"? אבל הלא מובן מאליו שלא "איי, איי, איי" היה כאן, אלא חימום לשרירי הגרון, כהכנה לקראת הכחכוח.
אחח, אותו כחכוח נואש... והדבר עשוי אולי להעלות בדעתכם עניין נואש נוסף, הלא הוא עניין סיכומי השנה המוזיקליים (והאם לא ציינתי את כל זאת כבר בפוסט הקודם?). ובכן מה נאמר, שוב מסתמן כי לא בורכתי בסגולת הדירוג המוזיקלי. ואולי (הרי לכם, רעיון!) במקום למלמל לעצמי חזור ומלמל, ראוי היה לכתוב כאן כעין כחכוח, כדוגמת אהמ, אהמ.
עליכם להבין, מדובר כאן במין הומור עקום שכזה, כדוגמת גיחי, גיחי.

לציון סוף השנה אצביע, אם כן, באצבע רפה, על שני אלבומים.
את הראשון כבר ציינתי פה בעבר במספר הקשרים, ובצדק. מדובר באלבום "מנצח" לכל הדעות, לו אמנם ניהלנו תחרות זו כהלכה.
הלא ידעתם שאת Tame Impala אני אוהבת מאוד. כעת אגלה לכם סוד: כשאני מאזינה לאלבומם האחרון, Lonerism, עד הסוף ממש (אחרי שצלילי השיר האחרון גוועים, והנה פתאום נשמעים קולות, אולי של ילדים?), ברגע זה עובר בי כעין רעד ונדמה לי שלרגע קט אמנם הצלחתי להחזיק ב"דבר" כשלעצמו.


האלבום השני הוא אמנם לא ה-אלבום ה-מנצח, אך אין ספק שידו עדיין על העליונה (עליונה על מי? אך כאן שוב נכנס אותו עניין חישובי שממנו אנו נמנעים). המדובר באלבום Oshin מאת האמן DIIV, או Zachary Cole Smith, שאולי מוכר לכם מ- Beach Fossils. בדיעבד התחוור לי שהאזנתי לאלבום זה פעמים רבות, כנראה בזכות האפקט הנעים-מנומנם שהוא השרה עליי (הקשיבו, אני אומרת את כל זה לחיוב). אין כאן בעיטה גדולה, ובכל זאת...


כעת אאחל לכם כל טוב, בסגנון איחולי תכנית הרדיו. למעשה יש עוד כמה דברים שראויים היו להיאמר מעל במה זו, אך על כך אולי אתעכב כבר בפעם אחרת, שכן לעת עתה די לי במלמולים אלה.

תגובה 1:

מעין אמר/ה...

אהבתי את ההתייחסות ל"דבר". האין הרגעים הללו של תפיסתו, גם כשאינם ניתנים להבעה במילים, הופכים את כל החיים לראויים?