יום שישי, 26 באוקטובר 2012

מלח

האמנם לא כתבתי כאן שבועות כל-כך ארוכים? עושה רושם כאילו עבר נצח שלם. אך כזוהי תחושת הזמן בשבוע הראשון ללימודים. ערימות, ערימות של אנשים, קרעי שיחה והשתרכות בלתי נגמרת בתור לשירותים, וכל העת אני משננת לעצמי: היי יעילה! או שנדמה לי שאני שוכחת דבר מה חשוב ואני אומרת לעצמי: נסי להיזכר! אף שאין בכך כדי להועיל. "ראי איך כולם מאושרים!" אומר חברי ללימודים. "יושבים בדשא וקוראים או שמדברים זה עם זה או שצוחקים, ולא יודעים שבקרוב מאוד יהפכו לנציבי מלח!". נבואת זעם זו משעשעת אותי מאוד ולכן נדמה לי שאני הולכת ונעשית אדם מריר. נזכרתי באותו דבר שהיה עליי לזכור. אך האין זה ברור מאליו? פוסט זה שאני כותבת הוא שהיה עליי לזכור! וזאת על-אף שבימים האחרונים האטתי את מרוצי המוזיקלי, ומתחשק לי לכתוב פתאום על איזה דיסק "ישן" או אולי אפילו "לא רלוונטי", וכל זאת במתכוון על-מנת להקניט! אני נזכרת כעת בנסיעה עם אחותי, שהשמיעה לי את אלבומם האחרון של Real Estate (שיצא לפני שנה), וסיפרה לי שאלבום זה מרגיע אותה. כעת גם לי נדמה שאין נעים ממנו, ואני חוזרת ומנגנת אותו פעמים רבות. וזאת על-אף שבלבי מתנגנת דווקא נעימה אחרת, ואולי לא נעימה אלא מין צרימה, והיא המלווה את הבית העצוב:

Wading salty waters of this river,
I noticed that a heart was getting bigger.
It grew twice its size.

 

אין תגובות: