יום שישי, 28 בספטמבר 2012

מצבת זיכרון (או: הרבה שטויות)

הרבה שטויות אני זוכרת. כך למשל: לאחר שהייתה חולה במשך תקופה ארוכה שבה לבית הספר התלמידה הדחויה, העולה החדשה, ואנו, תלמידי בית הספר היסודי, בילינו איתה הפסקה שלמה, בהנחיית המורה. זכורה לי גם המגלשה וארגז החול וכיצד גלשנו זה אחר זה והמחזנו שמחה ילדית, וכן כיצד הודתה אותה תלמידה מאוחר יותר כי היה זה היום המאושר בחייה. אני זוכרת את כל זה ועוד דברים רבים אחרים.
את השבוע האחרון בילינו, תום ואני, בצפון איטליה, בנסיעה לאורך ההרים, בהליכה, בישיבה על שפת האגם וכיוצא באלה. כעת אני שוב בחדרי, שאיבד מעט מחינו הסטודנטיאלי. מדף הספרים ניתק מהקיר, והותיר אחריו שורה של צלקות מכוערות. לכן מונחים עתה הספרים על כיסא, המדף התשוש נשען על הקיר. ביום האחרון לשהותנו באיטליה נתפסנו לגשם חזק, ולאחר שהסתובבנו זמן מה ברחובות העיר, ומכנסינו ספוגים מים, שבנו לאוטו כדי להתייבש ולהחליף בגדים לקראת הטיסה. הזיכרונות, כשהם כתובים, נוטים להצטלצל בנעימה מעט רומנטית, והסופר ההוא היטיב לנסח זאת כשאמר שדמדומי השקיעה מאירים את הכל בקסם הנוסטלגיה, אפילו את הגיליוטינה.
הרבה שטויות אני זוכרת. אך דווקא זיכרונות החופשות כולן נוטים להתערבב זה בזה, עד ששוב אינני יודעת להגיד: כאן היה אגם, שם הייתה גבעה. רק רשמים מוגבלים מחופשות מסוימות נרשמים בי. אני יודעת להגיד: החופשה הזו סימלה עבורי משפחתיות. על החופשה עם תום וודאי אלמד להגיד: היה זה פסק זמן מהעצבות.
הקשיבו, אינני קושרת בין מדף הספרים העומד על רגלו האחת לבין מקור העצבות, כפי שאינני ממהרת להגיד על בחורה כזו או אחרת: היא לבושה היטב, חייה וודאי נוחים. כשאני מנסה להבין מדוע דווקא מעמד המגלשה מזדקר כעת כמצבת זיכרון מכוערת, נדמה לי כי הסיבה לכך היא התחזותו למעמד של שמחה ילדית כנה. לא שמחה ילדית אלא המחזה של שמחה ילדית היא שהייתה כאן, ובה הילד החזק מעודד את הילד החלש "להתגלץ'", והצופה מן הצד רווה נחת. עבר הרבה זמן מאז. ייתכן שאני מעלה את הדברים בצורה משובשת.

אף שתקופה קצרה התגוררתי באפריקה ובקנדה, את מרבית חיי העברתי בירושלים. אינני לוקחת צד במאבק המדומיין בין ירושלים לתל-אביב (מדומיין משום שהוא מתחולל רק בנפשו של הירושלמי, שחש מתוסכל ואינו יודע מדוע). ירושלים, על אי האפשרות המגולמת לתוכה (אי האפשרות לחיות בירושלים, אי האפשרות שלא לחיות בירושלים), ספוגה כל-כך לתוכי עד שלפעמים אני מתבלבלת ורואה בה לא עיר אלא קריאה פנימית. שוב אני יודעת: לאן שלא אלך תקרא לי ירושלים ואני אענה לקריאתה, אף שלא בחדווה משיחית אלא בגרירת רגליים, בחריקת שיניים. משוגעי העיר ייקודו לי אז קידה עמוקה, ואני אדע כי שבתי הביתה.
שבנו אחרי שישה ימים באיטליה, והתדפקנו על שערי ירושלים בסמוך לכניסת יום הכיפורים; יום שהוקדש כולו לשינה, לא מחמת הצום אלא מחמת התשישות המתמשכת שגררנו ביחד עם מזוודותינו. אחרי כן, בצאת יום הכיפורים, העברתי את תכנית הרדיו השלישית של "הקוף עם התוף".


לרשימת השירים

אני יודעת שאינני נוהגת לדון כאן בעניינים שחורגים מהאישי, המוזיקלי או "המעורפל", אך נדמה לי כי עשיתי מעט עוול בכך שלא התעכבתי על מעמד תכנית הרדיו. ואולי לא התעכבתי עליו במכוון. אינני מומחית בשיווק עצמי או בשדרנות, אך כשם שאני משכנעת את עצמי להמשיך ולכתוב פוסטים כך אני גם משכנעת את עצמי לערוך תכנית נוספת (אף שמעמד המיקרופון הוא מעמד המעמת את האדם עם קולו שלו). אינני קדושה מעונה, אך עליי להודות שכל זה עולה לי בקשיים מסוימים הנובעים מעצם ההתנגשות בין הצד האחד באישיותי (הקורא: הסתתרי!) לבין הצד האחר (התוהה: מדוע אכפת לך כל-כך?).
איי, אך כמה גדול הוא הפיתוי להסתתר (גדול כגודל העצלות).
אינני קדושה מעונה. אני עושה זאת משום שמעמד השיתוף המוזיקלי בכלל והשיתוף המוזיקלי בירושלים בפרט, הוא מעמד חשוב בעיניי. לכן אני שמחה לקחת חלק (גם אם חלק מגומגם) בתחנת הרדיו האינטרנטי המתהווה. ומובן מאליו שאני גם נהנית. סוף-סוף, ירושלים היא ביתי ומקומות כמו פאב הרעש האואר הם כעין "איים של שפיות" בתוך קלחת הטירוף הירושלמי.
דיברתי הרבה על עצמי, וזה לגיטימי כי זה הבלוג שלי, אך כדאי גם לציין לטובה מספר תכניות רדיו אחרות, כגון: שעה אקדמית עם רייסקינדר, היפסטר מניאק עם בר הסנס ולה גראז' עם רועי בר טור (אלה רק דוגמיות, יש עוד הרבה תכניות מעולות כאן וכאן).

את Mag & The Suspects הכרתי דרך התכנית "ציד מכשפות" של יוסי ברקוביץ'; ואף שמדובר בלהקה אנונימית למדי, שהוציאה באופן רשמי רק סינגל אחד בתחילת שנות ה-80, מדובר בפנינה אמיתית.
מה הופך שיר כמו Erection לכל-כך טוב? העובדה כי הוא בועט והוא מיני, בלי לגלוש לילדותיות סתם. אגב, אני חושבת שקשה למצוא שירים אלימים ולא ילדותיים. תום מסביר לי שזה בגלל שרוב האלימות היא ממילא ילדותית, ואני מסכימה איתו.

להורדת השיר Boots & Guns

אין תגובות: