יום שבת, 8 בספטמבר 2012

קרב ענקים (?)

כל יום אני אומרת: "מחר אעשה!" וכך עוברים הימים עד יום מותי. עליכם להאמין לי שאני משתדלת לעשות, וכשאינני משתדלת לעשות אני משתדלת שלא לעשות. אז אני נזכרת פעם נוספת עד כמה צדק הסופר ההוא כשאמר שעלייך לדעת לרכוש את הבילוי שלך. גם בזאת אינני טובה. וכך אני מעבירה את ימיי בדחיינות ובדחיינות מיוסרת, ועל החופש הקיץ הקץ. אח, איזה שטויות (הצרה האמיתית היא שאני אדם עם עקרונות).
הקשיבו, בשבועיים האחרונים יצאו (או הודלפו) שני אלבומים של להקות אהובות עליי במיוחד (אך אני מתארת שאוזניכם זריזות מלשוני). כעת אני חוככת בדעתי את מי לציין קודם ובאיזה אופן, וכן האם לדבר יש בכלל משמעות. התשובה שהגעתי אליה בכוחות עצמי היא: לא, אין לדבר משמעות. אף-על-פי-כן, כששתי להקות אהובות מוציאות אלבומים חדשים במקביל מתבקשת איזושהי השוואה, גם אם זו נערכת על-ידי אדם הססן המסתובב על כסאו המשרדי.
הקשיבו, ללהקה הראשונה קוראים Grizzly Bear, והקורא המתמיד (השלום לעדן ו.) יידע ששמורה אצלי פינה חמה בלב ללהקה זו.
בפינה אחרת בלב, פינה גדולה יותר בלב (הא! החכמים בכיתה ידעו להצביע על-כך שהחדר העגול הוא ניעדר פינות), שמורה הלהקה Deerhoof.

1.
הרבה רעש סביב יציאתו של האלבום Shields ל-Grizzly Bear (באופן רשמי ב-18 בספטמבר), ומרגש לראות כיצד להקה זו הולכת ונעשית לשם דבר. באלבום החדש ללא ספק נרשמים מספר רגעי שיא, אך זאת לצד רגעים חלשים יותר (יש משהו בלתי נסבל לטעמי בשיר "The Hunt", ונוספים לכך כמה רגעי קיטש באלבום שמהם נחלצים אך בקושי). עליי להודות: עיקר אהבתי ללהקה שמורה לגיטריסט, הפסנתרן והזמר דניאל רוזן. כבר ציינתי פה בעבר את היכרותי המוקדמת יותר עם להקתו הראשונה של רוזן, Department of Eagles, ואף שאינני יודעת לשים על כך על האצבע נדמה לי כי להקה זו חביבה עליי יותר (אולי כי המוזיקה שלה פחות פופית ויותר רדופה). ואף זאת ציינתי פה בעבר: אני חושבת כי רוזן הוא מוזיקאי נדיר, אולי יחיד בדורו. אני גם חושבת שקולו טוב וצלול מזה של מנהיג Grizzly Bear, אד דרוסטה, דבר הניכר בעיקר בהופעות החיות שלהם. זה בסדר, אינני מבקשת לדחוק את רגליו הנאות של דרוסטה, ומובן שעוד אשוב להאזין לאלבום זה פעמים רבות. אינני משחקת משחקים. זהו אלבום טוב ונעים, אך רוזן טוב ממנו.
 

2.
פחות רעש סביב יציאתו של האלבום Breakup Song ל-Deerhoof, אך ייתכן שהסיבה לכך היא שהרעש מוכל כבר לתוכו. לקראת צאתו, האלבום הועלה במלואו להאזנה ב-youtube בצירוף קליפ-לא-קליפ שמצליח (כך מעיר תום ובצדק) להעביר את התחושה העולה מהשירים. ל-Deerhoof מאזינה כל המשפחה שלי, מה שאומר כנראה שזו להקה שמדברת בשפתנו. ולא רק זה אלא שהחיבור היה מיידי; ויום אחרי ששמעתי את הלהקה לראשונה (לפני שנים ארוכות) זימרנו כבר כולנו "Panda, Panda, Panda". אני אומרת את כל זה לא רק בשביל לעשות איזושהי רומנטיזציה, אלא בעיקר בגלל שאני חושבת שאם יש להקה (עכשווית) אחת שאני יכולה להמליץ עליה בפה מלא זו Deerhoof. האלבום החדש? הוא מעולה והוא שונה. הוא שונה והוא עדיין מעולה. הוא רקיד ועצוב, שזה לטעמי השילוב הטוב ביותר. נוסף לאלבום החדש, או לקראתו, הוציאו חברי הלהקה קטעי ווידיאו קצרים ונחמדים, שהאהוב עליי מביניהם הוא קטע שבו נראה גרג מתופף ברחוב על רמזורים, על מעקים, על אנשים.


בדו קרב המדומיין בין Grizzly Bear ל-Deerhoof, דירהוף זוכים בעוד אלבום משובח וגריזלי בר זוכים בדניאל רוזן. והכל שמחים.

אין תגובות: