יום רביעי, 1 באוגוסט 2012

יום שכולו חג

אמנם אני שוהה בספריה ימים ארוכים, אך לא כל הימים. כך למשל: ביום חידוש חוזה הדירה, שבו מושיבים אותנו במשרד הסגול ומכבדים אותנו, כמה נחמד, בשלוש כוסות מים. ביום שכזה, יום שכולו חג, לא אתיימר לעשות עצמי לומדת. מבין השמיכות הדקיקות שבמיטתי יישמע אז הקול הדקיק: "סלחו לי בבקשה, אך אינכם מבינים אותי". מנין נולד הצורך הזה להגיד שאינני מובנת, לא אוכל לומר בוודאות, אך כך קורה לאחרונה. לבחורה שמעבר לשולחן מתחשק לי להגיד: אינך מבינה אותי. שולחן מפריד בינינו. אינסוף שלם מפריד בינינו. לבחור מאז מתחשק לי להגיד: אינך מכיר אותי. מיטה מפרידה בינינו. נצח שלם מפריד בינינו. לבסוף, לתימהוני ההוא שניגש ומצביע ומתחקר ומציע, מתחשק לי להשיב: אני לא כאן כדי לבדר אותך. דווקא לבחור האחד, האחד שמבין, כמו שאומרים האומרים, אינני אומרת :אוקיינוס מפריד בינינו. אין זה משנה.
בקיצור אני רוצה להגיד שקרבה פיזית לא בהכרח מעידה על קרבה רגשית ולהפך.
אך למי מיועדת נבואת זעם זו? שוב אינני יודעת. אז אני שבה ומתערסלת במיטתי הדביקה, בין השמיכות הדקיקות, וחולמת איזה חלום.
בינתיים ירד הלילה ושוב מבשילה בי ההכרה שעליי להשלים את חובותיי האקדמיות. אך קודם שנגמר יום החופש, אני מצרפת סינגל נחמד של להקה נחמדה בשם Heroes & Heroines. וזהו בעצם.

3 תגובות:

עדן ו. אמר/ה...

אף דיאט קולה לא תפריד בינינו

יעל אמר/ה...

אלא מה! אף לא קולה רגילה

מיכאל גינזבורג אמר/ה...

להקה סופר נחמדה :)