יום שני, 16 ביולי 2012

מטוטלת

היום בשובי מהאוניברסיטה ישב בכיסא לפניי בחור שמילא בשעמום מסוים טבלה, ובה נתונים מספריים על נוסעי האוטובוס. בעמודה אחת מילא את מספר הנוסעים שעלו לאוטובוס בתחנה המסוימת, בעמודה שנייה את מספר הנוסעים שירדו ובעמודה שלישית את מספר הנוסעים היושבים בסה"כ באוטובוס; כך בכל תחנה ותחנה. נהניתי מהמחשבה שגם נוכחותי שלי מכומתת בטבלת המפקח-נוסע. באופן דומה הייתי מוצאת לפנים נחמה במדי הצבא שלבשתי ואשר הקנו לי, סוף-סוף, את היכולת להיות רואה ואינה נראית. באוטובוסים שבהם נסעתי לעולם הייתי רק "חיילת", כפי שבטבלת המפקח-נוסע הייתי לנתון מספרי סתמי. אחרי כן ירדתי מן האוטובוס ושוב הייתי ליעל הסטודנטית, בדרכה לדירה הסטודנטיאלית שברחוב הסטודנטיאלי, והסיווג הזה העיק עליי. רק מול תום אני חשה עצמי, לפעמים, חפה מכל סיווג. אנו יושבים לאכול גלידה ומתבוננים בכלבי השכונה ושוב אין צורך שאהיה סטודנטית, אין אפילו צורך שאהיה יעל, ואני מתרוממת מעל למערכת הסיווגים המאוסה עליי כל-כך, וחשה שאולי הרגע הזה הוא מה שמכנים הבריות בשם "אהבה". כעת אגיד משהו בדבר כלבי השכונה: אחד שחור, רך למראה, ניגש לאחר צהוב, האוחז בפיו כדור טניס, ומולם נובח כלב שלישי, בעוד שני כלבים אחרים (האחד סמרטוטי, השני צייתן) מתבוננים בנעשה ממרחק בטוח. מי יכיר בצערו של הצופה האדם, הנזכר בכלבו הזקן והחולה, הגורר אך בקושי את רגליו המתנוונות? אתמול מילא המראה את חלומותיי והקשה עליי להרדם. אך לא רק מראה הכלב החולה מדיר שינה מעיניי, אלא מין כעס סתום שאינני יודעת מה מקורו: כעס על הבנות הטווסיות אך גם על אלה שאינן טווסיות; כעס על הבנות החושבות במספרים אך גם על אלה החושבות בצבעים; בעיקר כעס על מטוטלת השינה המקולקלת שהותקנה לתוכי, ואשר נעה באופן מתמיד בין "עודף שינה" ל"חוסר שינה".
ציינתי פה כבר פעמיים את Micachu and the Shapes, להקת המוזיקה ה"אקספרמנטלית" (אם בסיווגים מאוסים עסקינן) האהובה עליי כל-כך, אך טרם דיברתי עליה במונחים של שפה. בעצם אין בטיעון שלי על השפה כדי להוסיף הרבה על הנאמר עד כה, מלבד העובדה שלפעמים אני חשה כאילו להקה זו מדברת בשפה שאני מבינה ומכירה מקרוב. בעוד אלבומם הראשון של Micachu and the Shapes היה משמח וקופצני (אף שלא מדובר היה בשמחה מרוממת), אלבומם השני מילא אותי עצבות תהומית (העובדה כי לא זכה להכרה אמיתית מוכיחה כי לא הכל דוברים את שפת הצורות). אלבומם השלישי, שייצא באופן רשמי ב-23 ביולי, הוא שלב ביניים בין האלבום הראשון לשני (שני שירים שיצאו כבר באלבום השני זכו לפרשנות מחודשת באלבום החדש); ככזה הוא נע בין שמחה מקרטעת לעצבות מקרטעת. זהו ריקוד מפרכס של כלב זקן. אני מבינה את שפתו, אך אינני יודעת מה לעשות בו.
 

אין תגובות: