יום שלישי, 10 ביולי 2012

למשוך

קשה לי להתחייב על כך, אבל נדמה לי שהשיר החדש של Tame Impala - קדימון לאלבומם הקרוב, שייצא רק בחודש אוקטובר - פותח במילים: This could be the day that we push through / This could be the day that all our dreams come true.
ואפשרות זו, לנסות ולהיחלץ מקערת החלב הדביק, מזכירה לי את השעה המסוימת ביום, שבה האור נעשה רך והאוויר פחות דחוס, ושאותה אכנה: "השעה שבה הכל אפשרי". לאחר מכן יתעמעם האור וירד הלילה. אז שוב תבעבע בי ההכרה: שום דבר אינו אפשרי.
בפינה דחוקה אחת בעיר (כדי להגיע אליה עליכם ללכת בעקבות צלילי הפעמונים, בשעה שבה מציץ המאבטח האמריקאי מתחת למכוניות, לראות שלא הטילו שם פצצה), מחברות על גבי מחברות מתמלאות בגניחותיהם של המטופלים. איש אינו יודע לשם מה כל זה צריך להירשם, אך עובדה שהדברים נרשמים, ומתויקים בהקפדה יתירה. יום אחד יעבור שם מישהו באקראי ויקרא על מטופל X שהיה מתייסר במחשבה כי לעולם הוא מהלך רק לאורך דפנות קערת החלב. כששאל אותו המטפל האם אי האפשרות למשוך עצמו מחוץ לקערה היא שמייסרת אותו, השיב: להפך, בטביעה אני חושק.

אני כותבת את כל זה כדבר מליצה כאילו מחוכם, אך למעשה רציתי לומר דברים אחרים על להקות אחרות.
ל- Grass Widow יצא לפני כחודש אלבום חדש ואני חוששת להתמהמה בכתיבה עליו, כהרגלי עם להקה זו. האמת היא שלהבדיל מלהקות אחרות, ו-Tame Impala ביניהן, האהבה שלי ל-Grass Widow  פחות אינטואיטיבית, במובן הזה שדרוש לי יותר זמן להכיר בעובדה כי אמנם אהבה יש כאן. אף-על-פי-כן, ניסיון העבר מלמדני כי אשוב להאזין פעמים הרבה גם לאלבומם החדש. וגם זאת אני יודעת: ממליצים כפייתיים צריכים להמר לפעמים על אהבותיהם.
אגב, באחד הספרים קראתי פעם כי דווקא האדם הנצמד לדפנות הקערה, האדם שאינו מצליח להמר על חייו לכאן או לכאן, הוא זה האוהב את החיים במלוא חיותם.

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

ממש Pixies.
גם הכל דומה מאוד לזה של Kim Deal