יום רביעי, 20 ביוני 2012

מציינת

סוף-סוף, אנסה גם אני לכתוב דברים שיש בהם תכלית.
שנת הלימודים הולכת ונגמרת. אינני מצפה לכך, אך אם בכל זאת אני מצפה הרי שאני עושה זאת בחרדה סתומה.
מעולם לא כתבתי רומן, אף לא שיר אחד, קצר, על רקע אמירותיו המונוטוניות, הלאות של המרצה העייף (כך עושים לרוב הסטודנטים בחוג לספרות, שבעורקיהם מפעפעת ההשראה כרעל שחור). אף-על-פי-כן בפינות התיקיות המסודרות שאני מארגנת לקראת כל שיעור, נערמות מילים עקרות, מילים בטלות; אלה אינן אלא זנב קצר מדי שאינו הולם את גופה המפואר של הבהמה הספרותית.
ניסיון העבר מלמד אותי שגם על תקופה זו אדע להתרפק. ומדוע שלא אתרפק? מוקפת אני בחברים, חדוות החיים מפעפעת בכולנו כרעל סמיך, ובשולחן לידנו אישה כבדה, מראה כמראה הצוענים, ריחה כריח הכרוב, פורסת את קלפיה הכסופים ומחלקת לנו מכספי מפעל הפיס ביד קמוצה.
עבר זמן ולא ידעתי אם לציין או לפסוח על אלבומם המשותף של Ty Segall ו-White Fence. לבסוף החלטתי לציינו, ולו רק בשם אהבת הנעורים ההיא (הנעורים של לפני-שנתיים; נעורים שהם למעשה רק צל של נעורים). אך לא רק בשם האהבה ההיא אציין את האלבום המשותף. עליי להודות שבאורח כמעט מיסטי אני שבה ונמשכת למוזיקת הגראז' הרעשנית, שאף-על-פי שהיא רועשת, יש בה סדר מסוים, וסדר זה שומר עליה מלהיות רעש סתם. באופן דומה אמשך ל"רעש" המחוכם (אף שאינו רעש גראז'י) שעושות להקות כמו Deerhoof או Micachu. וכך, אף-על-פי שאמליץ בבלוג על מוזיקה אלקטרונית בוהקת או על פרויקט חדר שינה עמום, אלה לעולם לא יוכלו להמיר רעש עשוי כהלכה.
כזהו השיר Scissor People:

אין תגובות: