יום שבת, 26 במאי 2012

אלה את אלה

מזווית זו שבה אני מתבוננת בחולצתי (ידיי מחפות את ראשי השמוט ואני מכווצת לתוך הכורסא האדומה), נדמה כי לא חולצה שחורה, המנוקדת עיגולים לבנים, מאוירים, היא שלפניי, אלא דווקא אולם נשפים בוהק שמתקרתו נמתחות מנורות גדולות, עגולות, לבנות, ככדורי אור מרחפים. אני יודעת: אני נמצאת כרגע בספרייה, מכווצת לתוך הכורסא האדומה, וחשה בידיים המחפות את הראש השמוט, הכבד; אך בה בעת מתקיים גם המראה האחר, שבו (כמה מופלא הדבר!) אני מציצה לתוך אולם נשפים שכדורי אור גדולים תלויים בו, כילדה המציצה לתוך חור המנעול. עלייך להתעורר, עלייך להתעורר, אני מזכירה לעצמי. נדמה לי שלא ישנתי כלל, ובה בעת נדמה לי שישנתי נצח שלם. מאז ומעולם אני ישנה. עד כדי כך כבד היה ראשי, כבדות היו ידיי. ואתמול, אך על מה חלמתי אתמול? על חדר הספרייה שבבית סבי וסבתי, שזאב ושועל היו מהלכים בה, וגם כלבים היו בה, והכל שמחו ממראה זה, אף שלא נעדר משמחה זו גם אותו חוט דקיק של דאגה, שמא לא יסתדרו חיות אלה עם חיות אלה והיו טורפות אלה את אלה. וכעת? כעת שרועה אני במיטתי, אך לכתוב אינני מצליחה. נצח שלם אני כותבת ולא כותבת. תום אומר לי: בואי נצא, בואי נעשה. אך לשווא. זרוקה אני במיטתי, הלפ-טופ לפניי, ואם לא הלפ-טופ אז הספר, ואם לא הספר אז השינה. האישה היומרנית (אך זו שמצליחה ליצור תמיד), תגיד כי כשהיא ערה היא כותבת אך גם כאשר היא ישנה היא ממשיכה לכתוב את חלומותיה. גם לי מתחשק לפעמים לאמץ לי איזה פרסונה יומרנית ויצרנית. להגיד, בדומה ל-Georgie Fruit , " How you wanna hate a thing when you are so inferior?". במקום זה אני אומרת: "אך מי ימוד את יגונו?" ומי ימוד את יגונה? (ומי ימוד את יגוני? זאת אינני מעיזה לשאול).
וכעת? כעת ההמלצה המוזיקלית, כמקובל במחוזותינו. השבוע איבקתי מעט את תיקיית ההורדות המוזיקליות. לקובץ זיפ זה קוראים Each Other, על שם להקה שלא זכרתי שהורדתי. והנה מתברר כי דווקא קובץ זה הוא שחביב עליי השבוע במיוחד. ואני שבה ומאזינה לו, שבה ומאזינה לו.
להורדת האלבום Taking Trips (בחינם או בתשלום)

אין תגובות: