יום ראשון, 13 במאי 2012

בנקודה הזו בדיוק

היום התעוררתי לקריאות: יש בחוץ סופה! מיד הפניתי את ראשי לכיוון השני ושקעתי בחזרה בנמנום הבוקר שלי. בחלומי האוניברסיטה הייתה (אך כך תיראה תמיד בחלומותיי) למבוך בלתי מוכר, בלתי חדיר, וכשמצאתי לבסוף את כיתת הלימוד שלי היו הכל עסוקים בהטבעת חותמות בצורת משולש (אך כמה נדושים הם המשולשים!) על בדים צבעוניים. סוף-סוף התעוררתי. בחוץ השמיים היו עכורים. הכנתי לי כוס תה ועלעלתי במה שניתן לעלעל בו (דפים דביקים נאספים על שולחננו). אין בי חשק להיות יעילה, אף שבינתיים התבהרו השמיים ואלה תובעים ממני: צאי החוצה וחיי את חייך! חיי את חייך, תובעים ממני גם דפי הספר הדביקים, חיי את חייך, תובע ממני שולחן הכתיבה, חיי את חייך, תובעים ממני האלמונים המהנהנים בראשיהם, השותים בירה חמה מבקבוקי זכוכית חומים. עדן ו. ותום המציאו שיר קצר לכבוד המאורע. תום קורא לו: "אני מחתרתי", והשיר הולך כך:
יש לי אוזניות בלי מוזיקה,
משקפיים בלי מספר
ושק בלי אשכים.
זהו שיר גס, אך משום כך הוא הולם את המעמד הכמעט תיאטרלי, מעמד שבו הכל מהנהנים בראשיהם מתוך ההסכמה החלולה שכאן - במחסן נטוש זה, בפאב זה, על גג הבניין הזה, ברחוב הזה - כאן, בנקודה הזו בדיוק, מצויים החיים. "שנות העשרים הן לבטח האומללות ביותר בחייו של האדם" אני אומרת לדפנה (היא אוכלת סלט ואני שותה מיץ תפוחים סחוט, טבעי) "שכן בטווח גילאים זה מאבק האדם הוא כפול: מן הצד האחד הוא נאבק באומללותו ומן הצד האחר הוא נאבק ברגשות האשם שהוא אינו 'חי את חייו', כמצופה ממנו בגיל זה" (אה, לו בחדות כזו התנסחתי במציאות!). אך שטות גמורה אמרתי, משום שמדבריי ניתן היה להסיק כי אני מצפה לאותן שנים בהם חיי יהיו מיושבים, תהיה לי עבודה קבועה ואדע להשיב איזה מין אדם אני. שטות גמורה! שהרי רגליי הקדמיות אמנם מחפשות להן קרקע יציבה להיאחז בה, אך רגליי האחוריות דבקות עדיין באדמת הנעורים המרה (אה! להיות לעולם ברגע הזה, ועל-כך נוסיף ונאמר: להיות לעולם צעירה ברגע הזה).
נדמה שאמרתי די והותר בנושא. אמנם, אמרתי הרבה. אך יש שצריך להיאמר גם על המוזיקה. וכך: על ההופעה של of Montreal, על המון האנשים המרקדים, על ההאזנות החוזרות לאלבומיהם דווקא אחרי ההופעה, על השורה: And you ain't got no soul power"" שהתגלגלה פעמים רבות מדי על לשונות דביקים מדי. בד בבד שבתי להרגלי ההאזנה הישנים שלי. סוף-סוף אני ניגשת גם למאגר האלבומים החדשים, אלה שהורדתי בלחיצה קלה ושהזנחתי לאחר מכן (אף זאת עשיתי בלב קל). האלבום החדש של Beach House, מתערבב לי עם צלילים אחרים.. Lower Dens אולי? כן, נדמה שדווקא אלבומם החדש של Lower Dens הוא שהולם ימים אלה במיוחד, בנעימתו הכמעט היפנוטית, המתארכת, העמוסה. כאיזשהו מאבק עיקש, מתיש, ובסופו (או במהלכו?): חיים.

תגובה 1:

מעין אמר/ה...

פוסט מרגש. לעניין כאבי הגדילה שכתוצאה ממתיחת הגב בין הרגלים הקדמיות לאחוריות, חשוב לראות בהם צירי לידה - כואבים אך יכולים ליצור משהו יפה.