יום ראשון, 11 במרץ 2012

תוגת השואלים

קשקושי העט על הסדין יעידו: פעם ישב כאן סטודנט.
בחלוף חופשת הסמסטר, התחפושות והשלג (אף שמלכתחילה כל אלה היו מדומים בעיניי), יזדחלו הסטודנטים מחוץ למיתתם, מחוץ לקליפת השמיכות שהתקשתה סביב גופם, לקבל את פני המוסד. למרות שחגגנו בדרכנו הצנועה, על הכל מעיבה כעת איזו תוגה עתיקה, תוגת השואלים. שערי המוסד יציתו מחדש את הפחד הכמוס: האמנם רק זה ולא עוד? ושוב יתכנסו החיים לאותה התבנית (אגב, גם לאותה תבנית כתיבה).
אני לא מיואשת דווקא, אבל כותבת על הייאוש מתוך הרגל. סיבה נוספת לעיסוק בייאוש היא שיתר הנושאים נדמים לי פחותים בחשיבותם, כי כיצד אכתוב על קניית הלחם בקיוסק, על המפגש עם החברות ועל אנחותיה של עדן ו. בעת שהיא אוכלת יוגורט? אלה יכולים אמנם לעבות את הייאוש, אך הכתיבה עליהם משולה לעיסוק בגזעי עץ בעוד לפנינו בוערת מדורה. ולא לחינם אני מדמה את הייאוש למדורה, בניגוד לדעת הרוב הרואה בייאוש כמכבה וכמכובה. אך זו הלא כניעה למוסכמות הכתיבה! הייאוש הוא ממלא והייאוש הוא שורף.
אבל כאמור, אינני מיואשת. על הסדין מקושקשים קווקווים עדינים בעט שחור, ואלה יעידו שפעם ישב כאן סטודנט.
כעת אשתף אתכם במעשייה חורפית קצרה, אף שהשבוע האחרון מסמל דווקא את נבילתו של החורף. ובעצם, אם עסקנו במוסכמות ושבירתם עליי להגיד שהמוזיקה ה"חורפית" האידיאלית עבורי היא דווקא זו שאמורה לסמל את הקיץ ולהפך. ואף על-פי כן, מתבקש בעיניי לכנות את ה-EP החדש של הזמר Paul Stewart בתור מעשייה חורפית, ולו רק בשביל הנדושות המנחמת שיש בקביעה זו. אך אפשר כי גם לילות הקיץ הירושלמיים (אלה שמתרגמים על-ידי ועל-ידי אחותי ל"חשמל") הולמים אותו.
בהיעדר החורף והלילה אאזין לו בשעת צהריים זו, האביבית.

אין תגובות: