יום שלישי, 3 בינואר 2012

לאחרונה

לאחרונה אני מתקשה בכתיבה באופן מיוחד. אז שוב אני נזכרת בדמותה של הציירת הנאבקת בהשלמת הציור, וכיצד זו מכסה את הקנבס כאשר אדם אחר מאיים להתקרב ולהתבונן. אך למה אדמה כעת את השנה החולפת? אולי לשכבה נוספת של צבע, שהוספה מעל לנופי ילדותי. אף שדימוי זה אינו קולע, שכן לא הנופים השתנו אלא בעיקר אני. שוב אחלוף על-פני אותם המראות: הרחוב הזה, המזרקה הזו, הספסל ההוא (יושבת עליו עדיין המשוגעת המנענעת בברכיה). יכולתי לציין גם את השביל, הגן והעץ, אך דימויים אלה ישירים מדי, מילוליים מדי. לכן לעולם אגע בהם רק בקצותיהם, וב"עיקר" שוב לא אצליח לאחוז (לומר: ההתעוררות לתוך החיים האלה, האהבה הזו, הייאוש ההוא). והכתיבה, הכתיבה, הכתיבה, שככל שהיא נעשית מילולית פחות, כך היא צפה במנותק מהחוויה הממשית. ואולי להפך, לא צפה אלא שוקעת, עד שהחוויה דבקה במילים והכל נעשה כבד מדי. אך לא אשאל לשם מה כל זה: הרחוב והמזרקה והספסל (והשביל והגן והעץ), ושוב אדע כי לא בהם טמונה התשובה אלא בי (בי הסיבוך ובי גם ההתרה).
"Oh, emotion", נאנח סולן Caveman בשיר Decide. ואף שאינני יודעת למה התכוון, זה נשמע לי די קולע. אך הבטחתי שהשנה אנסה פחות להרגיש ויותר לפעול. וכצעד ראשון, אני מצרפת דווקא שיר אחר שלהם:
לדף המייספייס


להורדת האלבום CoCo Beware

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

להרגיש, להרגיש.
ולכתוב.