יום שני, 31 בדצמבר 2012

אהמ, אהמ

לפעמים אני תוהה לעצמי בקול רם, כאותם משוגעים המנהלים בינם לבין עצמם וויכוח קולני. אלא שלא כמו אותם משוגעים פיתחתי לי מנהג שנועד להסוות את תהיותיי שבעל-פה (שכן עליכם לדעת, אני אדם הנוטה להרהורים), והוא: תכף ומיד אני מכחכחת בגרוני. כעת אדגים את הדבר: נניח שאני מהלכת פרק זמן מסוים וגם מקשיבה למוזיקה, כך שהסביבה החיצונית הולכת ומתעמעמת, וכך אני הולכת והולכת עד שלבסוף אני נעשית לפקעת של מחשבות ממש, והנה לפתע עולה לה מחשבה לא נעימה בכלל על מילה שנאמרה פעם שלא במקומה, ותכף איזה "איי, איי, איי" נפלט מפי, וכל זאת שלא במתכוון, כמעין רפלקס מחשבתי; ובכן, במצב כזה אדע מיד לכחכח בגרוני, על כל צרה שלא תבוא! שכן חלילה לי להיחשב לאדם שדעתו התבלעה עליו עד כדי כך שאת שיחותיו הוא מנהל בינו לבין עצמו. אולי סברתם שאמרתי לפני רגע "איי, איי, איי"? אבל הלא מובן מאליו שלא "איי, איי, איי" היה כאן, אלא חימום לשרירי הגרון, כהכנה לקראת הכחכוח.
אחח, אותו כחכוח נואש... והדבר עשוי אולי להעלות בדעתכם עניין נואש נוסף, הלא הוא עניין סיכומי השנה המוזיקליים (והאם לא ציינתי את כל זאת כבר בפוסט הקודם?). ובכן מה נאמר, שוב מסתמן כי לא בורכתי בסגולת הדירוג המוזיקלי. ואולי (הרי לכם, רעיון!) במקום למלמל לעצמי חזור ומלמל, ראוי היה לכתוב כאן כעין כחכוח, כדוגמת אהמ, אהמ.
עליכם להבין, מדובר כאן במין הומור עקום שכזה, כדוגמת גיחי, גיחי.

לציון סוף השנה אצביע, אם כן, באצבע רפה, על שני אלבומים.
את הראשון כבר ציינתי פה בעבר במספר הקשרים, ובצדק. מדובר באלבום "מנצח" לכל הדעות, לו אמנם ניהלנו תחרות זו כהלכה.
הלא ידעתם שאת Tame Impala אני אוהבת מאוד. כעת אגלה לכם סוד: כשאני מאזינה לאלבומם האחרון, Lonerism, עד הסוף ממש (אחרי שצלילי השיר האחרון גוועים, והנה פתאום נשמעים קולות, אולי של ילדים?), ברגע זה עובר בי כעין רעד ונדמה לי שלרגע קט אמנם הצלחתי להחזיק ב"דבר" כשלעצמו.


האלבום השני הוא אמנם לא ה-אלבום ה-מנצח, אך אין ספק שידו עדיין על העליונה (עליונה על מי? אך כאן שוב נכנס אותו עניין חישובי שממנו אנו נמנעים). המדובר באלבום Oshin מאת האמן DIIV, או Zachary Cole Smith, שאולי מוכר לכם מ- Beach Fossils. בדיעבד התחוור לי שהאזנתי לאלבום זה פעמים רבות, כנראה בזכות האפקט הנעים-מנומנם שהוא השרה עליי (הקשיבו, אני אומרת את כל זה לחיוב). אין כאן בעיטה גדולה, ובכל זאת...


כעת אאחל לכם כל טוב, בסגנון איחולי תכנית הרדיו. למעשה יש עוד כמה דברים שראויים היו להיאמר מעל במה זו, אך על כך אולי אתעכב כבר בפעם אחרת, שכן לעת עתה די לי במלמולים אלה.

יום שלישי, 18 בדצמבר 2012

צבע

לא את כל העבר אצליח לכסות בשכבה עבה של רומנטיקה, אך את רובו כן. כך למשל (הנה לכם, רגע של הרהור), נדמה לי כי פתיחת הבלוג הזה היה מעשה שאין נאיבי ממנו, ומשום כך הרי שהוא רומנטי (אגב, הביקורת העצמית היא אויבתה המושבעת של הרומנטיקה). אולי גם אתם שמתם לב לפער הזה בין העבר הרומנטי להווה ה...נאמר "מודע לעצמו"? לפער זה אני שמה לב במיוחד בתקופה זו בשנה; התקופה בה שוקדים בלוגי המוזיקה האחרים (שוקדים ממש!) בהכנת טבלאות ותרשימים, ולבסוף גם מכריזים מי המנצח (לדעתם! נו מובן שלדעתם, הרי לכל רומנטיקן דעה משלו). אם כן, נחכה לראות מה מבשרים.

אתם חושבים שאני צוחקת? אבל באמת, באמת שאני מחכה לראות מי המנצח! שכן לעולם אינני יודעת למה הקשיבו אחרים בשנה זו, ומה מצא חן בעיניהם, וסוגיה זו מעניינת אותי לאין שיעור (ורק ביני לביני אינני יודעת להכריז "מי המנצח", אך אין הדבר אומר שאין לי דעה).
התגלגלתי אם כן לפורום מוזיקה מסוים, שבו התנהל דיון ער בנושא אלבום השנה ואפילו הייתה הצבעה, ובקיצור, הגעתי דרך פורום זה ללהקה שטרם הכרתי ושמאוד שמחתי להכיר. הלהקה נקראת Pile והיא מנגנת מוזיקת רוק שמהדהדת עם תקופה מוקדמת יותר בחיי, רק עם טוויסט (וטוויסט זה הוא העיקר). האם הבנתם את ההגדרה? בעצם אין זה משנה, אך העיקר הוא שכדאי להאזין לאלבומם Dripping שיצא באוקטובר.
ולסיום, ברוח ההצבעה אטרח ואצביע על שני שירים שאני אוהבת במיוחד באלבום זה: השיר Prom Song ובעיקר, בעיקר השיר The Jones.



(thank you Ryan)

יום שבת, 15 בדצמבר 2012

חצי לב

ובכן, אין לי כח.
אני יודעת מה צריך להיאמר ומתי, אבל יש פעמים שאני זונחת את ידיעותיי, אם שאני ברוח שטות ואם שאני עצובה (והאמת צריכה להיאמר, לרוב מצבי הרוח שלובים זה בזה). ומה קורה אחרי כן? והלא בכך בדיוק הבעיה, בזמן זה "אחרי כן". נו, אז מגיע מין איחול שכזה, שיום אחד אדע לשבת כזו ישיבה מהורהרת, כזו ישיבה שקטה, שכל מי שיעבור באותו הרגע בסמוך למקום ישיבתי יהיה שואל אז את עצמו: מי זו הבחורה המסתורית הזו?
הא! אבל כל זה שטויות ממש. המסתורין הוא, כידוע, משענתם האחרונה של המשעממים. היאחזו במסתורין שלכם, משעממים שכמותכם! ואני בינתיים אמשיך לדבר לעצמי:



את תכנית הרדיו האחרונה פתחתי עם שתי להקות הקשורות זו בזו. מובן מאליו, שתיהן מגיעות מסן פרנסיסקו, מקום משכנם של הקולים, ומשותף להן הנגן Greg Mabry. הלהקה הראשונה שהשמעתי נקראת Evil Eyes והיא מורכבת משני בחורים: הראשון נקרא (כאמור) גרג, והשני נקרא ג'ו. שניהם, אגב, חתומים בלייבל שהם עצמם הקימו (Eye in the Sky, הוא נקרא). עד כה יצאו ל-Evil Eyes  EP רק אחד ושני סינגלים (אף שראוי לציין כי הם עובדים כרגע גם על אלבום), אך הסינגל האחרון שלהם מנבא טובות:
 


הלהקה השנייה שהשמעתי בתכנית נקראת Gracie (בתמונה למעלה). גם כאן אותו מקרה של קוליות לו-פיית מסן פרנסיסקו, גם כאן אותו הלייבל וגם כאן אותו הגרג, אך בתוספת של בחורה בשם קייסי. ומכאן גם המשוואה הבאה: גרג+קייסי=גרייסי.
גרייסי=כיף.
כיף=כדאי להוריד.


יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

פיסה קטנה

תום אמר לי שכתבתי יפה אך דחוס למדי. באותה מידה יכול היה להגיד שהדברים נכתבו בבהילות. וזו הלא עיקר צרתי! (ולא רק בכתיבה אלא גם בדיבור). דלת נפתחת ודלת נסגרת. שמתי לב לכך עוד קודם לכן, אך אז לא היה לי את דימוי הדלת. הייתי רוצה שהמילים ייעשו למים תחת כפות ידיי. זורמות מאליהן. ואחרי כן: הייתי רוצה ללמוד להחזיק מים בעזרת הידיים. לשווא אני אומרת לארז שלא דרוש לי דיוק. גם לי דרוש דיוק, אך הוא ממין שונה, ספרותי.
לאחרונה מאשימים אותי בחוסר נגישות, ואף אני בין המקטרגים (תמיד, תמיד אני בין המקטרגים). מדוע אינני משתפת יותר בפיסות היומיום? אני חוששת שזה עושה אותי לבן-אדם יהיר ומרוחק, אך בה בעת אני גם חוששת מפני האפשרות האחרת, הנאיבית עד כדי כאב: אותה כנות משתפכת, בלתי נסלחת, ואחריה... באר החרטה שאין לה תחתית. ומדוע אינני יכולה שלא להגיד "שלום" ו"מה שלומך?", לכל אותם אנשים שפגעו או שפוגעים בי כל-כך? (ורק ביני לביני אני אומרת: לקחתם ממני פיסה קטנה, אך הסיפור השלם נותר בידיי). כל זה אינו חדש לי. כך היה וכך יהיה. לעולם ועד - גאוותנית וכנה.
כעת... אני נשכבת במיטה ותכף ומיד המילים זורמות כמו מים. אני חושבת: נדירים האנשים החפים מפקפוק עצמי, לרבות אותה בחורה המצלמת ברגע זה פלחי אגס המסודרים יפה, יפה על צלוחית חרסינה. אני חושבת על בחורה ולא על בחור משום שנדמה לי שהפקפוק המסוים הזה הוא נחלתן של הבחורות דווקא (ואפשר כי לכך חונכו). אני מודעת לכך שהמילים הן כמו מים שאינני מצליחה להחזיק. אך לעת עתה די לי בכך. אדרבא, אני נהנית דווקא מבהילות זו שבה דלת נפתחת ודלת נסגרת, והבית שב ומתמלא שמחה.

טוב... מוזיקה.

נתגלגל לידיי לאחרונה אלבום שזכה להמון הייפ. המדובר באלבום האלקטרוני של האמן John Talabot, שנשמע כמו מסיבת ביצות הגדושה בצפרדעים מעונבות. אין לי באמת השוואה טובה, אך אני נהנית להאזין לו; וההנאה, חברים, היא העיקר.

יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

קן

כשאני חולה (ומובן מאליו שהחורף מתחיל ותכף ומיד אני חולה), חביב עליי במיוחד אותו קן חיידקים חמים שלתוכו אני משקעת את ראשי. אז אכרוך סביב צווארי צעיף בצבע כזה או אחר (לאחרונה יפים בעיניי במיוחד הצבעים הכחולים), עליו ינוח הראש החולה.
תום הלך ונדמה לי כאילו לעולם לא אצליח לנסח את שרציתי לנסח. דברים רבים מטרידים את מנוחתי, אף שדברים אחרים, רבים מאלה הראשונים כמו הוסרו מעל לוח לבי. אין לי דרך טובה להסביר את כל זה מלבד אותו הדיון העמום בפקק שחולץ. כעת, משפוקדות אותי אותן המחשבות המנסרות בראשו של אדם חולה ("אך מה אעשה עם חיי?" וכיוצא באלה), אינני שוקעת לתוך מרה שחורה שאין לה סוף, אלא אני כובשת את אנחותיי לתוך הקן החמים הכרוך סביב ראשי. והלאה, הלאה! מכאן ואילך החיים.

לפני שבוע וקצת העברתי את תכנית הרדיו החמישית של "הקוף עם התוף" בפאב הרעש האואר והייתה (כרגיל) תערובת של שמחה ומבוכה. אחרי כן ישבתי בפאב עם דפנה ותום, אבל מה יש כאן עוד לדווח? היה מאוד נחמד (הקשיבו, האם מכירים אתם את התחושה שהעולם יפה, יפה? אבל זו הלא תחושה מוכרת, והיא המאפיינת אנשים שתויים).



בכל מקרה רציתי לשתף אתכם בלהקה שהשמעתי בתכנית ואשר צדה את אוזני לאחרונה. ואולי גם אתם שמעתם עליה? המדובר בלהקת הפוסט-פאנק (אבל אל נא תגידו "ג'וי דיוויוז'ן") Cold Showers, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה לפני כחודש. והאם לא תסכימו איתי שיש להם המון מה להציע?

יום שני, 12 בנובמבר 2012

הזמנה קונקרטית

הרבה דברים קרו (נו, מובן שקרו), אך חשובה מכל היא העובדה שהפקק חולץ. כיצד להסביר ביטוי עמום זה, "הפקק חולץ"? דברים מעורפלים אני אומרת. דברים שאין להמשיג. נוחים מהם הם אותם הדברים הקונקרטיים, שבהם ניתן לאחוז או "לתפוס", כדוגמת הגב התפוס, העומס הלימודי או תחילתו של החורף. "כשאני כותבת 'נקניק' ו'חמור ים' אני תופסת עליהם חזקה", תאמר על-כך הסופרת ההיא. הדיון בפקק שנחלץ לעומת זאת... אבל אניח לכך לעת עתה.

והנה תיאור קונקרטי של אירוע משמח שעתיד להתקיים בקרוב:
פתיחת תערוכת האיורים של פאנזין האיור החדש, אליפסיס, שעליו אמונות עדן ו. ואלינור.
הפתיחה תתקיים ביום חמישי הקרוב (15.11) בפאב האוגנדה (רח' אריסטובולוס 4, ירושלים), החל משעה 21:00 (ועד לשעות הקטנות של הלילה).
הפתיחה תלווה בשתייה וריקודים, ואני אשתדל להשמיע (לרוקדים ולמאיירים) ממיטב שירי הקיץ הגווע (כשעל החלון יתדפק הגשם? אבל הלא מאסנו בתיאורי הגשם הרומנטיים!).



אך לא רק על התערוכה הקונקרטית רציתי לדבר איתכם... שוב נדמה לי כאילו נצח שלם לא כתבתי כאן המלצות מוזיקליות. האם תרשו לי להשאיל את מטאפורת הגשם ולהגיד כי אני מקווה כי ההמלצות "יטפטפו" הנה מעט, מעט? הטפטוף ללא ספק עדיף על הבצורת אך גם על המבול. נו טוב.
לאחרונה אני מאזינה הרבה לאלבום הבכורה של להקת ה- Dream Popשל מלודי פרושט, Melody's Echo Chamber. הזכרתי כאן בעבר את פרושט בהקשר של להקתה הקודמת, My Bee's Garden. מאז עבר זמן ופרושט בין היתר חיממה את הלהקה (האהובה עליי כל-כך), Tame Impala, ונעשתה (בעקבות כך או אולי קודם לכן) חברתו של קווין פרקר. אלבום הבכורה של Melody's Echo Chamber יצא לפני כחודש וחצי והופק על-ידי החבר המוכשר פרקר, דבר שללא ספק ניכר באלבום עצמו. אודה ואתוודה: תחילה נראה לי אלבומה של פרושט מעט חיוור ביחס לאלבומם הרענן של Tame Impala. כעת אני מוצאת יופי גם בחיוורון זה.
 

לסיום אני מעלה על הכתב תהייה שאינני יודעת מה לעשות בה: לפעמים אני חושדת שהסיבה לכך שאני כותבת כאן היא חומרית גרידא. והאם לא מדויק יהיה לומר שכשאני כותבת "אלבום" או "מוזיקה" אני תופסת עליהם חזקה?
אך כעת אחתום את דבריי ואלך לישון.

יום שישי, 26 באוקטובר 2012

מלח

האמנם לא כתבתי כאן שבועות כל-כך ארוכים? עושה רושם כאילו עבר נצח שלם. אך כזוהי תחושת הזמן בשבוע הראשון ללימודים. ערימות, ערימות של אנשים, קרעי שיחה והשתרכות בלתי נגמרת בתור לשירותים, וכל העת אני משננת לעצמי: היי יעילה! או שנדמה לי שאני שוכחת דבר מה חשוב ואני אומרת לעצמי: נסי להיזכר! אף שאין בכך כדי להועיל. "ראי איך כולם מאושרים!" אומר חברי ללימודים. "יושבים בדשא וקוראים או שמדברים זה עם זה או שצוחקים, ולא יודעים שבקרוב מאוד יהפכו לנציבי מלח!". נבואת זעם זו משעשעת אותי מאוד ולכן נדמה לי שאני הולכת ונעשית אדם מריר. נזכרתי באותו דבר שהיה עליי לזכור. אך האין זה ברור מאליו? פוסט זה שאני כותבת הוא שהיה עליי לזכור! וזאת על-אף שבימים האחרונים האטתי את מרוצי המוזיקלי, ומתחשק לי לכתוב פתאום על איזה דיסק "ישן" או אולי אפילו "לא רלוונטי", וכל זאת במתכוון על-מנת להקניט! אני נזכרת כעת בנסיעה עם אחותי, שהשמיעה לי את אלבומם האחרון של Real Estate (שיצא לפני שנה), וסיפרה לי שאלבום זה מרגיע אותה. כעת גם לי נדמה שאין נעים ממנו, ואני חוזרת ומנגנת אותו פעמים רבות. וזאת על-אף שבלבי מתנגנת דווקא נעימה אחרת, ואולי לא נעימה אלא מין צרימה, והיא המלווה את הבית העצוב:

Wading salty waters of this river,
I noticed that a heart was getting bigger.
It grew twice its size.

 

יום שבת, 13 באוקטובר 2012

גם נחמד

אינני יודעת אם אמנם צדקתי כשאמרתי שלמציאות עשוי להיות טעם של חול. אין זה משנה. החשוב הוא שיש גם למה לצפות, ובראש ובראשונה (ובהיעדר ביטוי מזהיר יותר): בריאות הנפש.
הרבה אלבומים הורדתי לאחרונה, ומובן מאליו כי ביניהם לבין האלבום החדש והמופתי של Tame Impala, אין כל תחרות. ובכל זאת, אני רוצה לציין לטובה את אלבומם החדש של MillionYoung, ולו רק בגלל שעבר זמן רב (וקיץ שלם) מאז המלצתי על אלבום צ'ילווייב, כלומר בגלל שאני רוצה להאמין שהדבר מעיד עליי יותר מאשר על הז'אנר. בכל זאת, מדובר באלבום נחמד וכזה שגם נחמד להירדם אליו (ומכאן שהוא נעים יותר משהוא מפתיע).



ביום שני האחרון העברתי את תכנית הרדיו הרביעית של "הקוף עם התוף". החל מהחודש הבא התכנית תעבור למתכונת קבועה (תכנית בשעה קבועה ובאורך קבוע בכל ארבעה שבועות). פרטים מעורפלים פחות בהמשך.


יום שלישי, 9 באוקטובר 2012

להתעלות

Gotta be above it, gotta be above it, gotta be above it
לא אשקר, הכתיבה קשה לי. לכן אני נעה ונדה בין החדרים. במטבח אני ממשמשת את האבוקדו, לבדוק האם הוא בשל. אחרי כן אני מתמהמהת קצת בפתח חדרה של עדן ו.. האם היא רוצה קפה ?כן, היא רוצה קפה. וכך אני מעבירה את מרבית הימים.
לאחרונה הודלף אלבומם החדש של Tame Impala, Lonerism, ושוב אני מגלה כי אפשר להתרגש מהמוזיקה. אמרתי לעדן ו. שזה מסוג האלבומים שוודאי אשמיע לילדיי (אמירה כבדת משקל, כשהיא מובעת מפי אישה). ומה עוד אני יכולה להוסיף? שזהו אלבום שנועד להיעשות לקלאסיקה מוזיקלית. כך אני חושבת ומקווה שהדברים לא ישתמעו כהפרזה סתם.
השיר הבא הוא לא בהכרח השיר הטוב ביותר באלבום אבל הוא ללא ספק אחד השירים הקליטים יותר:

יום שישי, 28 בספטמבר 2012

מצבת זיכרון (או: הרבה שטויות)

הרבה שטויות אני זוכרת. כך למשל: לאחר שהייתה חולה במשך תקופה ארוכה שבה לבית הספר התלמידה הדחויה, העולה החדשה, ואנו, תלמידי בית הספר היסודי, בילינו איתה הפסקה שלמה, בהנחיית המורה. זכורה לי גם המגלשה וארגז החול וכיצד גלשנו זה אחר זה והמחזנו שמחה ילדית, וכן כיצד הודתה אותה תלמידה מאוחר יותר כי היה זה היום המאושר בחייה. אני זוכרת את כל זה ועוד דברים רבים אחרים.
את השבוע האחרון בילינו, תום ואני, בצפון איטליה, בנסיעה לאורך ההרים, בהליכה, בישיבה על שפת האגם וכיוצא באלה. כעת אני שוב בחדרי, שאיבד מעט מחינו הסטודנטיאלי. מדף הספרים ניתק מהקיר, והותיר אחריו שורה של צלקות מכוערות. לכן מונחים עתה הספרים על כיסא, המדף התשוש נשען על הקיר. ביום האחרון לשהותנו באיטליה נתפסנו לגשם חזק, ולאחר שהסתובבנו זמן מה ברחובות העיר, ומכנסינו ספוגים מים, שבנו לאוטו כדי להתייבש ולהחליף בגדים לקראת הטיסה. הזיכרונות, כשהם כתובים, נוטים להצטלצל בנעימה מעט רומנטית, והסופר ההוא היטיב לנסח זאת כשאמר שדמדומי השקיעה מאירים את הכל בקסם הנוסטלגיה, אפילו את הגיליוטינה.
הרבה שטויות אני זוכרת. אך דווקא זיכרונות החופשות כולן נוטים להתערבב זה בזה, עד ששוב אינני יודעת להגיד: כאן היה אגם, שם הייתה גבעה. רק רשמים מוגבלים מחופשות מסוימות נרשמים בי. אני יודעת להגיד: החופשה הזו סימלה עבורי משפחתיות. על החופשה עם תום וודאי אלמד להגיד: היה זה פסק זמן מהעצבות.
הקשיבו, אינני קושרת בין מדף הספרים העומד על רגלו האחת לבין מקור העצבות, כפי שאינני ממהרת להגיד על בחורה כזו או אחרת: היא לבושה היטב, חייה וודאי נוחים. כשאני מנסה להבין מדוע דווקא מעמד המגלשה מזדקר כעת כמצבת זיכרון מכוערת, נדמה לי כי הסיבה לכך היא התחזותו למעמד של שמחה ילדית כנה. לא שמחה ילדית אלא המחזה של שמחה ילדית היא שהייתה כאן, ובה הילד החזק מעודד את הילד החלש "להתגלץ'", והצופה מן הצד רווה נחת. עבר הרבה זמן מאז. ייתכן שאני מעלה את הדברים בצורה משובשת.

אף שתקופה קצרה התגוררתי באפריקה ובקנדה, את מרבית חיי העברתי בירושלים. אינני לוקחת צד במאבק המדומיין בין ירושלים לתל-אביב (מדומיין משום שהוא מתחולל רק בנפשו של הירושלמי, שחש מתוסכל ואינו יודע מדוע). ירושלים, על אי האפשרות המגולמת לתוכה (אי האפשרות לחיות בירושלים, אי האפשרות שלא לחיות בירושלים), ספוגה כל-כך לתוכי עד שלפעמים אני מתבלבלת ורואה בה לא עיר אלא קריאה פנימית. שוב אני יודעת: לאן שלא אלך תקרא לי ירושלים ואני אענה לקריאתה, אף שלא בחדווה משיחית אלא בגרירת רגליים, בחריקת שיניים. משוגעי העיר ייקודו לי אז קידה עמוקה, ואני אדע כי שבתי הביתה.
שבנו אחרי שישה ימים באיטליה, והתדפקנו על שערי ירושלים בסמוך לכניסת יום הכיפורים; יום שהוקדש כולו לשינה, לא מחמת הצום אלא מחמת התשישות המתמשכת שגררנו ביחד עם מזוודותינו. אחרי כן, בצאת יום הכיפורים, העברתי את תכנית הרדיו השלישית של "הקוף עם התוף".


לרשימת השירים

אני יודעת שאינני נוהגת לדון כאן בעניינים שחורגים מהאישי, המוזיקלי או "המעורפל", אך נדמה לי כי עשיתי מעט עוול בכך שלא התעכבתי על מעמד תכנית הרדיו. ואולי לא התעכבתי עליו במכוון. אינני מומחית בשיווק עצמי או בשדרנות, אך כשם שאני משכנעת את עצמי להמשיך ולכתוב פוסטים כך אני גם משכנעת את עצמי לערוך תכנית נוספת (אף שמעמד המיקרופון הוא מעמד המעמת את האדם עם קולו שלו). אינני קדושה מעונה, אך עליי להודות שכל זה עולה לי בקשיים מסוימים הנובעים מעצם ההתנגשות בין הצד האחד באישיותי (הקורא: הסתתרי!) לבין הצד האחר (התוהה: מדוע אכפת לך כל-כך?).
איי, אך כמה גדול הוא הפיתוי להסתתר (גדול כגודל העצלות).
אינני קדושה מעונה. אני עושה זאת משום שמעמד השיתוף המוזיקלי בכלל והשיתוף המוזיקלי בירושלים בפרט, הוא מעמד חשוב בעיניי. לכן אני שמחה לקחת חלק (גם אם חלק מגומגם) בתחנת הרדיו האינטרנטי המתהווה. ומובן מאליו שאני גם נהנית. סוף-סוף, ירושלים היא ביתי ומקומות כמו פאב הרעש האואר הם כעין "איים של שפיות" בתוך קלחת הטירוף הירושלמי.
דיברתי הרבה על עצמי, וזה לגיטימי כי זה הבלוג שלי, אך כדאי גם לציין לטובה מספר תכניות רדיו אחרות, כגון: שעה אקדמית עם רייסקינדר, היפסטר מניאק עם בר הסנס ולה גראז' עם רועי בר טור (אלה רק דוגמיות, יש עוד הרבה תכניות מעולות כאן וכאן).

את Mag & The Suspects הכרתי דרך התכנית "ציד מכשפות" של יוסי ברקוביץ'; ואף שמדובר בלהקה אנונימית למדי, שהוציאה באופן רשמי רק סינגל אחד בתחילת שנות ה-80, מדובר בפנינה אמיתית.
מה הופך שיר כמו Erection לכל-כך טוב? העובדה כי הוא בועט והוא מיני, בלי לגלוש לילדותיות סתם. אגב, אני חושבת שקשה למצוא שירים אלימים ולא ילדותיים. תום מסביר לי שזה בגלל שרוב האלימות היא ממילא ילדותית, ואני מסכימה איתו.

להורדת השיר Boots & Guns

יום שבת, 8 בספטמבר 2012

קרב ענקים (?)

כל יום אני אומרת: "מחר אעשה!" וכך עוברים הימים עד יום מותי. עליכם להאמין לי שאני משתדלת לעשות, וכשאינני משתדלת לעשות אני משתדלת שלא לעשות. אז אני נזכרת פעם נוספת עד כמה צדק הסופר ההוא כשאמר שעלייך לדעת לרכוש את הבילוי שלך. גם בזאת אינני טובה. וכך אני מעבירה את ימיי בדחיינות ובדחיינות מיוסרת, ועל החופש הקיץ הקץ. אח, איזה שטויות (הצרה האמיתית היא שאני אדם עם עקרונות).
הקשיבו, בשבועיים האחרונים יצאו (או הודלפו) שני אלבומים של להקות אהובות עליי במיוחד (אך אני מתארת שאוזניכם זריזות מלשוני). כעת אני חוככת בדעתי את מי לציין קודם ובאיזה אופן, וכן האם לדבר יש בכלל משמעות. התשובה שהגעתי אליה בכוחות עצמי היא: לא, אין לדבר משמעות. אף-על-פי-כן, כששתי להקות אהובות מוציאות אלבומים חדשים במקביל מתבקשת איזושהי השוואה, גם אם זו נערכת על-ידי אדם הססן המסתובב על כסאו המשרדי.
הקשיבו, ללהקה הראשונה קוראים Grizzly Bear, והקורא המתמיד (השלום לעדן ו.) יידע ששמורה אצלי פינה חמה בלב ללהקה זו.
בפינה אחרת בלב, פינה גדולה יותר בלב (הא! החכמים בכיתה ידעו להצביע על-כך שהחדר העגול הוא ניעדר פינות), שמורה הלהקה Deerhoof.

1.
הרבה רעש סביב יציאתו של האלבום Shields ל-Grizzly Bear (באופן רשמי ב-18 בספטמבר), ומרגש לראות כיצד להקה זו הולכת ונעשית לשם דבר. באלבום החדש ללא ספק נרשמים מספר רגעי שיא, אך זאת לצד רגעים חלשים יותר (יש משהו בלתי נסבל לטעמי בשיר "The Hunt", ונוספים לכך כמה רגעי קיטש באלבום שמהם נחלצים אך בקושי). עליי להודות: עיקר אהבתי ללהקה שמורה לגיטריסט, הפסנתרן והזמר דניאל רוזן. כבר ציינתי פה בעבר את היכרותי המוקדמת יותר עם להקתו הראשונה של רוזן, Department of Eagles, ואף שאינני יודעת לשים על כך על האצבע נדמה לי כי להקה זו חביבה עליי יותר (אולי כי המוזיקה שלה פחות פופית ויותר רדופה). ואף זאת ציינתי פה בעבר: אני חושבת כי רוזן הוא מוזיקאי נדיר, אולי יחיד בדורו. אני גם חושבת שקולו טוב וצלול מזה של מנהיג Grizzly Bear, אד דרוסטה, דבר הניכר בעיקר בהופעות החיות שלהם. זה בסדר, אינני מבקשת לדחוק את רגליו הנאות של דרוסטה, ומובן שעוד אשוב להאזין לאלבום זה פעמים רבות. אינני משחקת משחקים. זהו אלבום טוב ונעים, אך רוזן טוב ממנו.
 

2.
פחות רעש סביב יציאתו של האלבום Breakup Song ל-Deerhoof, אך ייתכן שהסיבה לכך היא שהרעש מוכל כבר לתוכו. לקראת צאתו, האלבום הועלה במלואו להאזנה ב-youtube בצירוף קליפ-לא-קליפ שמצליח (כך מעיר תום ובצדק) להעביר את התחושה העולה מהשירים. ל-Deerhoof מאזינה כל המשפחה שלי, מה שאומר כנראה שזו להקה שמדברת בשפתנו. ולא רק זה אלא שהחיבור היה מיידי; ויום אחרי ששמעתי את הלהקה לראשונה (לפני שנים ארוכות) זימרנו כבר כולנו "Panda, Panda, Panda". אני אומרת את כל זה לא רק בשביל לעשות איזושהי רומנטיזציה, אלא בעיקר בגלל שאני חושבת שאם יש להקה (עכשווית) אחת שאני יכולה להמליץ עליה בפה מלא זו Deerhoof. האלבום החדש? הוא מעולה והוא שונה. הוא שונה והוא עדיין מעולה. הוא רקיד ועצוב, שזה לטעמי השילוב הטוב ביותר. נוסף לאלבום החדש, או לקראתו, הוציאו חברי הלהקה קטעי ווידיאו קצרים ונחמדים, שהאהוב עליי מביניהם הוא קטע שבו נראה גרג מתופף ברחוב על רמזורים, על מעקים, על אנשים.


בדו קרב המדומיין בין Grizzly Bear ל-Deerhoof, דירהוף זוכים בעוד אלבום משובח וגריזלי בר זוכים בדניאל רוזן. והכל שמחים.

יום שישי, 31 באוגוסט 2012

וכעת...

כעת אני מאזינה לרעשי הדירה, לרחשי חדר המדרגות, להמיית לבי המבוהל. בעצם אני מסתתרת, אך אינני יכולה להגיד מפני מי. כיצד לזהות אדם מסתתר? לאחרונה אני חושדת: על-ידי צחוקו היבש. פעם נוספת הוצגו בפניי שתי האפשרויות: לחבור לשיירה או שלא לחבור לשיירה; ואיש לא הזכיר את האפשרות הנוספת, האפשרות להסתתר. פעם נוספת נאמר לי: עלייך לעשות או שלא לעשות. עלייך לנקוט עמדה או שלא לנקוט עמדה (גם זו נקיטת עמדה). איש לא גילה שגם להסתתר אפשר. להסתתר אין פירושו לטמון ראשך בחול. להסתתר פירושו: להשהות את חוקי המשחק, להגיד "אינני כאן" או "אינני כאן זמנית" (זמנית משום שאינך רוצה להיעלם אלא רק להסתתר). לפעמים זה ניעשה מגוחך. חבריי אומרים לי: "אנחנו יודעים שאת שם", ולבסוף אני יוצאת. "סלחו לי כולכם" אני אומרת. "כשהייתי קטנה האכלתי ג'ירפות וליטפתי תנינים והעולם היה פתוח לפניי, וכעת...". אבל כמה מצחיק הוא כל זה! לכן אינני אומרת "צר עולמי"... לכן אינני משווה את עיניי החיוורות לעיני ההרפתקנים. לכן... אני חוזרת לישון כשמתאפשר לי ומתעוררת כדי להמשיך ולכתוב את הפוסט.
כרגיל, מוכנות לי המלצות רבות. לעת עתה אתמקד דווקא בלהקה האוסטרלית Alpine, לא בהיותה מרגשת באופן מיוחד, אלא בעיקר בהיותה נעימה. לפעמים די לי בזה.


ביום שבת האחרון כאמור שידרתי את התוכנית השנייה של "הקוף עם התוף" בפאב ה"רעש האואר" שבירושלים. באו חבריי, אמרו לי "אנחנו יודעים שאת שם" ודגו אותי מקרקעית השלולית. בקיצור, היה כיף.



(תודה לעדן ועידו על הטיפים המוזיקליים שהושמעו בתכנית)