יום שני, 19 בדצמבר 2011

מגלשה

אז מה אם רציתי לומר דבר אחד? בפועל יצא לי דבר אחר. ובכלל.. ככל שהזמן נעשה דליל יותר, כך מבשילה בי הציפייה עד שהיא כבר מעלה סרחון, זה הסרחון המאפיין את כל הציפיות שהבשילו יתר המידה עד שנרקבו. אך מתישהו ייעשה הזמן דחוס יותר. אז אלמד לקרוא ולכתוב, ושוב אדע לשנן: הו, כמה שכל זה נפלא! או שאקנה לי זר פרחים ואחזיק אותו לנגד עיניי כך שהמציאות תיעשה לנפלאה באמת. אך דימוי זה שייך לספר אחר, בעוד כרגע אני רואה לנגד עיניי דווקא את דימוי המחסן: המוח האנושי כמחסן (או שמא הייתה זו חנות מזכרות?), שבו נערם הידע באקראי ובלא כל עקרון מארגן. מדוע נתפסתי דווקא לדימוי המחסן? אולי משום תחושת העומס שבו, כמו גם חוסר התכלית.
אך לא זה מה שרציתי לומר. רציתי לדבר דווקא על הזיכרון ולא הידע. ואף זה אינו מדויק, שכן בפועל לא חשבתי על הזיכרון האנושי, אלא על הזיכרון הספציפי. ואפשר שחשבתי דווקא על קנדה, וזו הציפה לפניי את אותם הדימויים המידיים, אלה הקרובים לפני השטח, כדימוי המגלשה האדומה וספות העור המזויפות והגלידה ומלחמת המים.. וזכרתי את כל אלה וחשתי עצבות, אף שגם אותה אגדיר כשטחית בהיותה קרובה יותר לפני השטח. כשניסיתי להעמיק יותר פנימה נזכרתי משום מה בשקפים הצבעוניים שהיינו מכינים לקראת שיעור אקטואליה, ואיך ישבתי פעם עם לורה במשרד הקטן שמאחורי חנות הרהיטים ושקדנו מעל לשקף - שקידת המהגרים והמפגרים. כשחזרתי לישראל ראו בי גיבורת תרבות אמריקאית משום מה. גם זה חלף במהרה.
אך לא זה מה שרציתי לומר. ואולי רציתי לקשור שוב בין הזיכרונות למוזיקה ולטעון לכך שהאחד נובע מהשני ולהפך. אך מה לעשות שכך יהיה תמיד: כשאאזין ל-Pixies אזכר באפריקה וכשאאזין לאלבום הכחול של Weezer אזכר בקנדה. לא סתם אני מציינת את שתי הלהקות בסמיכות, שהרי ברור מאליו הקישור המוזיקלי. כעת אטען לקישור מוזיקלי נוסף אך לא אנסה להאדיר אותו לצד הפיקסיז או האלבום הכחול. המדובר בלהקת ה"רוק האלטרנטיבית", Sleeping Bag, שמקורה בבלומינגטון, אינדיאנה. אלבום הבכורה של Sleeping Bag, שיצא באוגוסט, הוא בדיוק מסוג האלבומים שאני ישר יודעת שאני אוהב. מובן שזה קשור גם בחוויה הרגשית: בעובדה שאני מקשרת בינו לאלבום הכחול ולקנדה, בין תקופת ההתבגרות לתקופת הילדות, בין הפיקסיז לאפריקה וכן הלאה וכן הלאה, בהשתלשלות שנמשכת עד אינסוף ובחזרה. כל זה מתקבל על הדעת ומעבר לכך אין ביכולתי להסביר מדוע אני אוהבת את שאני אוהבת.
 

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

ובאותו נושא

ביום שבת הקרוב (17.12) פאב התקליט (הלני המלכה 7) ואני (יעל) נקדיש לילה שלם ל-Beck.
ההזמנה לאירוע עוצבה על-ידי עדן ו.

הסבר חלקי

מדוע אינני כותבת? משום שמאמצי הכתיבה שלי מכוונים כרגע לעניינים פרקטיים יותר ככתיבת עבודות אקדמיות (אף שאלה לעולם עוסקות בתכנים שאינם פרקטיים), ומשום שאני לא מוצאת לכך פנאי. אך בעיקר משום שהכתיבה שוב נדמית תפלה בעיניי. אבל אני קוראת ראיונות עם אמנים שאני אוהבת ואלה ממלאים אותי ברעיונות מהפכניים. למשל: כשסטיבן מלקמוס אומר שהוא מתקשה בכתיבת מילים, המפגרות לעד מאחורי המנגינות המרובות שהוא מלחין. או כשבק אומר שהוא מקנא באנשים שיוצרים ללא הרף, כלומר מכח האינרציה ומבלי להעלות את השאלה: האם העולם באמת זקוק לכל זה? אף שזוהי בדיוק השאלה שנשאלת מאחורי הקלעים, וככזו היא נוטה גם להדהד בעבודותיי האקדמיות או בכתיבתי האישית יותר: האמנם העולם זקוק לעוד ניתוח משעמם ליצירה ספרותית קנונית? וכן הלאה וכן הלאה.
בהקשר המוזיקלי עסקתי בשבועיים האחרונים בעבודת מחקר ובילוש. אך מי יהיה שותף לשמחתי הילדותית כשאמנם מצאתי את החוליה החסרה בין Beck ל-Whirlwind Heat (להקה נשכחת שאהבתי בתיכון) בדמות גרסת כיסוי לשיר Fume? אלה הן שמחות זניחות בעולם המוזיקה האינסופי והמתפשט כל העת.
כעת אשיב לשאלה שנשאלת "מאחורי הקלעים" ואגיד כי העולם אמנם זקוק לכל זה, כלומר ליצירה האינסופית והמתפשטת. וזאת על-אף שלרוב זו תסווג בדיעבד כסתמית, כפי שעבודותיי האקדמיות ייראו דלות בקריאה שנייה. אך כרגיל אני מבקשת לקשור כאן בין דברים רבים מדי: בין הכתיבה האישית למקצועית ובין היצירה המקורית לגרסאות הכיסוי. נוסף לכל אלה ישנה כמובן גם ההמלצה המוזיקלית, שנדחקת כרגיל לסוף הפוסט. זו תעסוק הפעם באלבום החדש והמדובר של Charlotte Gainsbourg, אלבומה השני ברציפות שהופק על-ידי בק. כבר ציינתי במשפט את אהבתי לבק, אך כעת אוסיף עליו משפט נוסף ואקשור אותו עם אלבומה האחרון של גיינסבורג, שגם הוא היה חביב עליי במיוחד.
וכאן אפשר לראות אותה רוקדת:
 
לדף המייספייס