יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

אחד אפס אחד

פוסט מספר 101, שזה נחמד ומתחרז עם אמבולנס. שמתי לב לכך שהמספרים העגולים והיפים, וכאן אני מתייחסת דווקא למספר 100, הם המעוררים בנו מחשבות קיומיות (אף שזהו שקר. התהייה הקיומית קיימת עם ובלי קשר למספרים). שוב יתהה הבלוג על קנקנו. תהיה מסורבלת, בין לבישת המעיל לסידור התיק על הכתף. הסרבול הזה שבמחשבותיי. מצד אחד הן ילחשו משהו אודות ייחודם של המספרים העגולים, ומן הצד האחר הן יודו בחשיבותם או בחוסר חשיבותם של המספרים כולם. בגרירת הרגליים ובניסיון לאזן את כוס הקפה - המחשבות הקיומיות נוכחות תמיד. או שלא תמיד. אחרי שיסתיים השיעור ואלבש את המעיל. אחרי שאסדר את התיק ואאזן את כוס הקפה. אחרי כל זה, ייארז השבוע שנפתח בפוסט הקודם.
יוצא לי להאזין עכשיו יותר לעומק ל- Beck (הסיבה לכך תובהר אולי בהמשך), שזה מאוד נחמד לאור הנטייה המתגברת לרפרף על המוזיקה (יחד עם נטייה זו גוברים גם התיאורים המסולסלים המתלווים אל המוזיקה. אבוי!). Beck, שנעלם מעט מקדמת הבמה בתקופה האחרונה, עושה כרגע הכל מלבד להוציא אלבום משל עצמו. הזכרתי אותו למשל בהקשר של הפקת אלבומם האחרון והחביב של Stephen Malkmus and the Jicks, אך לצד זאת הוא הספיק גם להפיק אלבום ל-Thurston Moore  (סולן Sonic Youth) ול- Charlotte Gainsbourg, ולשתף פעולה עם שורה של אמנים מוכרים יותר ופחות (אציין למשל את שיר הפסקול לסרט Twilight  שהוקלט ביחד עם Bat For Lashes). על היעדר האלבום אפשר אמנם להבליג, אבל לא רק בגלל העבודה ש- Beck עסוק כרגע בפרויקטים אחרים. זה בסדר כי אפשר עדיין לחצוב דבר חדש מיצירותיו הקיימות, שהן רבות וטובות. כך למשל, בשבוע שעבר מצאתי לי EP מהנה ביותר שהופק ב-2005 ותחת חסותו של Beck, על-ידי אמנים המכנים עצמם Paza Rahm ו- 8-Bit. ה-EP מורכב מארבעה רמיקסים לשירים מהאלבום Guero, שנערכו בסגנון מוזיקת גיימבוי. זה לא מציק כמו שזה נשמע. למעשה, זה נשמע כך:
במילים אחרות: כיף גדול.

יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

בלתי נראים

בהנחת התיק ולאחר מכן: בסידור האוכל במקרר, בשטיפת הידיים, בהרתחת המים בקומקום ובהגשת התה. בכל אלה ניכרים סימני השגרה המבורכת. עד כדי כך שבצאת יום שבת מקבל אתה בברכה את תחילתו של השבוע החדש, שאז יתחיל הסידור המוכר הזה של הנחת התיק ושתיית התה, ושוב תוכל להתערסל בידיה החמימות של השגרה. למרות הכל היה לי סופשבוע נחמד, אף שאינני יודעת כיצד להשיב לשאלה "מה אני עושה עם כל הזמן הפנוי". לפעמים אני מתהפכת במיטה. אני יודעת, אני יודעת, שם בחוץ ישנם "חיים". אך המיטה חביבה עליי במיוחד ויש גם שתי שמיכות. מנקודה זו אני יכולה להשקיף על לימודיי האקדמיים ולחשוב "כמה מיותר הוא כל זה!", ואז להתהפך בשנית ולחשוב: "אבל זוהי מסגרת חשובה". הרהורים כגון אלה תופסים חלק נכבד מאותו הפאי המכונה "זמני הפנוי". את יתר הפאי ממלאים החיים, החיים, החיים. שגרה מבורכת.
בעיקר אני מתגעגעת לאחותי, ששוהה כרגע בברלין (אף היא מואסת לפעמים בדרישה לנצל את הזמן הפנוי כולו, ועם תחושה זו אני מזדהה). מרחוק אני ממליצה לה על הופעות שאליהן הייתי הולכת בעצמי, לו רק הייתי שם. והיא בתורה, ממליצה לי על מוזיקה חדשה, שלא הייתה מוכרת לי לפנים. כך למשל, לפני כשבוע היא הייתה בהופעה, הופעת חימום דווקא, של הלהקה הצרפתית Syd Matters, שם שנוצר מהלחם משונה בין סיד בארט לרוג'ר ווטרס. בזאת מסתכם הדמיון לפינק פלויד, אך אם בכל זאת נועדו בלוגי המוזיקה להגדיר רק על דרך ההשוואה אומר כי הם מזכירים לי דווקא משהו מ-Grizzly Bear. אלא שהגדרתה של אחותי למוזיקה של Syd Matters מצאה חן בעיניי יותר: יש בהם משהו מפתיע. ואמנם, יש בהם משהו מפתיע. משום כך אלבומם Brotherocean לא נמאס עליי, גם בפעם העשרים שבו אני מאזינה לו. מלבד זאת, הוא תואם את קצב ההתהפכות במיטה. בניעור המחשבה המקניטה כי שם בחוץ ישנם "חיים".
 
     

יום שבת, 12 בנובמבר 2011

צימוק

אך אם היה כאן ביש מזל, היה זה רק למראית עין. מזל שהתחפש לביש מזל. כך, אפשר, חש אותו הצימוק הבודד שהתבצר בלחמנייתו התפלה. וכך, אפשר, חש הסולן של Yellowbirds כשהוא שר על אהבה, A color when you're blind. בעוונותיי השוויתי בין אהבה לצימוק, אף שכוונתי הייתה בדיוק להפך. ואולי לא לצימוק עצמו הייתי צריכה להשוות אלא לפעולת גילוי הצימוק, אם אמנם אפשר להגדירה כ"פעולה". כך, וודאי, הרגיש אותו הילד האומלל שגילה בלחמנייתו התפלה את הצימוק. אך שוב סטיתי מהעיקר.
השיא באלבומם החדש של Yellowbirds - פרויקט מוזיקלי של בחור אמריקאי בשם סם כהן, שמזכיר לי בקולו וניגונו משהו מ-WHY? - מגיע דווקא בתחילת השיר The Color. המנגינה החלשה, החשופה, בשילוב עם וידויו של כהן כי הוא אינו רוצה לראות את אותם הדברים שוב ושוב, מהדהדים אצלי עם אותן התחושות שכבר הזכרתי בפוסט הקודם, ושאליהן אני מתייחסת כעת בשנית. לכך מתווספת האמירה: Everybody seems to at least have heard of love, ולאחריה סוף-סוף מתגלה לפנינו הצימוק: Love - a color when you're blind. הלילה, למשל, חלמתי שאני מציירת בצבעי ג'ל זוהרים על אותו הבריסטול השחור, שלעיתים נוסף עליו צבע ולא הכל נדמים עליו לכתמים לבנים וזהים.


יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

אפשר גם להרפות

יש אמנם רגעים שבהם העצבות נדמית לי עניין עמום, אור אדום שמהבהב ממרחק רב, בקצה הציר שעליו אני מסמנת את רגשותיי. למשל, ברגע הכניסה למכונית. שוב אינני יודעת מהו זה ששכחתי. אז מאותתת לי הנורה האדומה: העצבות, העצבות היא ששכחת. אך יותר משמפחידה אותי העצבות (כמגדלור היא מאותתת לי מרחוק: כאן נמצא הבית), מפחיד אותי הבוז. שוב נדמים לי כולם לכתמים לבנים על בריסטול שחור. בחורים עייפים ובחורות יפות עם מכנסי חאקי גבוהים. וקשת רגשותיהם (כמה שחוק הוא אושרם! ידיהם שחורות מעבודת הכפיים המבורכת), קשת רגשותיהם הבנאלית. אז אני יודעת - לא תחכום יש כאן כי אם בוז, בחסותה של ידיה המלטפות (השבורות, המעוקמות, הנהדרות) של העצבות.
גם המוזיקה יכולה להדמות לי ברגעים אלה לגוש אחד. כתם לבן על בריסטול שחור. וכל ה"אינדי" הזה שקשה לפעמים לפרק אותו לגורמים, בפנים מוארכות, שיער נפול, מראה טבעי, משולש על-גבי משולש. ברקע שרים Gong בעליצותם המעוקמת: Generations come and go, some get bitter and some let go. המרירות, מקור הבוז, היא שקשה לי במיוחד.
וכעת למוזיקה האחרת, זו ה"רלוונטית". ושלום ל-Tamaryn, הרכב שוגייז מסן-פרנסיסקו, שלפעמים נשמע לי כמו כל דבר אחר ולפעמים מצליח בכל זאת לחצוב איזה משהו (אך לא אשתמש כאן בדימוי הלב המאובן). אלבומם הראשון שיצא כבר ב-2010 התגלגל לידיי רק לאחרונה. ובכל זאת.. ובכל זאת. נכנסים אנו למכונית ושוב אנו נוסעים.