יום שבת, 6 באוגוסט 2011

בעוד פחות משבוע

ביום שישי הקרוב אעלה על המטוס. לכן אני חשה כעת במתח מסוים. לא העלייה למטוס היא הגורמת לי למתח, אלא מה שמגיע לאחריה: קורס הקיץ, המפגש עם הסטודנטים הזרים, הלימוד האינטנסיבי בשפה האנגלית והידיעה כי לא אצליח לשתוק, אך גם לדבר ממש... גם בזאת על אעמוד.
אך אחרי שאקפוץ מעל למשוכת אוקספורד... כאן ההתרגשות גוברת על המתח. ומאחר והכרטיסים כבר כמעט מונחים אצלי בכיס החולצה, אפשר להתחיל להתרגש באמת מהמחשבה על ההופעות המתקרבות של
The Strokes. Pulp. Crystal Castles. Smith Westerns. Arcade Fire.
יהי כן.
האמת היא שכשאני חושבת על אנגליה בהקשרים מוזיקליים עולה לי תמונה אחרת לגמרי. מובן מאליו שאני חושבת על סצנת ה-Shoegaze, אך מה בדיוק אני חושבת, זאת אינני יכולה להגיד. בכל הנוגע לחינוך מוזיקלי אנגלי, פחות או יותר נעצרנו בבית בסצנת ה-Canterbury. אחרי כן דילגנו לארה"ב: ל-Pixies ול-Nirvana (ממוזיקת הדיסקו בחרנו להתעלם). לשוגייז נחשפתי רק שנים מאוחר יותר, כשמצאתי בבית את Loveless של My Bloody Valentine. איך הגיע לביתנו מעולם לא חקרתי, אך עובדה היא שלא הצהיר על נוכחותו, ולכן דבק בו חותם ההתנצלות הדבק בכל אלבומי המופת שאתה רוכש פשוט משום שאתה מוכרח.
עוד קפיצה... הפעם מעל למשוכת הזמן. 2011 ואנחנו חמישה ימים לפני העלייה למטוס. משום מה דווקא עכשיו מצאתי לי הרכב שוגייז להתנחם בו בכל אותן השעות המתות והמתוחות של הלילה. The Bilinda Butchers, הוא נקרא. וכן, זו מחווה לזמרת של My Bloody Valentine. מדובר בשני בחורים המגיעים בכלל מסן פרנסיסקו, אך כזו היא המוזיקה של שנת 2011: נטולת גבולות. לכן אין יותר מדי משמעות לכך שאת ה-Strokes ו-Arcade Fire אני אראה דווקא בבריטניה. המשמעות היא בעצם המעמד: בהיותך מוקף באנשים המתרגשים כמוך מעלייתה של הלהקה על הבמה.
אשוב לכאן בספטמבר.
להאזנה והורדה חופשית של האלבום regret, love, guilt, dreams (בחינם או בתשלום)

יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

אם כבר

אם כבר אהבה...
האם אינכם חשים כי בלוגי המוזיקה מקניטים אותנו בחיזוריהם התכופים? ואמנם, את אהבתם של אלה נוהגים המלומדים להמשיל לנשיקת לחי רפה או לנשיקתה של אישה המופרחת לאוויר. הבה נתעכב לרגע על מחווה זו: האם אין בה איזו טבעיות המעידה על רצון בקרבה? אלא שאני טוענת דווקא להפך: יש בה ריחוק ומשום כך נעדרת ממנה גם כנות. המלומדים יאמרו כי פשטות שנעדרת ממנה כנות היא וולגאריות סתם. אך מה יגידו על כך בלוגי המוזיקה המתוחכמים, בהגישם את הלחי השנייה לנשיקה?
יום אחד, כשיקיץ הקץ על בלוגי המוזיקה, אקפל את כל מכתבי האהבה המאוסים ואניח אותם באיזו מגירה. אך בינתיים, היות ואני עדיין נעתרת לחיזוריהם, יש מקום להעביר את הבשורה, אף כי זו מועברת אליכם מסוף השיירה, שם משתרך לו הקוף המסכן שלנו, צעד אחד אחרי כולם.
בשיר הפותח את ה-EP החדש של TV Girl, הלהקה המתוקשרת ביותר לאחרונה, נאמר כי:
She'll love you for an instant but how quickly she forgets
אך לומר כי יש בכך איזשהו רמז מטרים לגורלה של הלהקה יהיה אכזרי. ובכל זאת, כמה קל להתאהב וכמה קל לשכוח. ולפעמים אף נדמה כי רגע ההתאהבות כורך בתוכו כבר את רגע השכחה. כך טוענים המלומדים, וכך טוען גם הקוף בעת שהוא מסייע בדרדור האבנים מראש ההר. אך האמנם נאמין גם אנחנו כי לא קיימת אהבה גדולה יותר מאותה נשיקה רפה, שמפריחים לעברנו לפעמים בלוגי המוזיקה?
להשמעה והורדה חופשית של ה-Benny and the Jetts EP