יום ראשון, 31 ביולי 2011

מחבבת

עבר זמן מאז הרהרתי בתכליתו של הבלוג, בקיצור עבר זמן מאז התלוננתי. אך לאחרונה אני חושבת שאולי הקונספט הזה של בלוג מוזיקה שהוא גם יומן, או יומן שהוא גם בלוג מוזיקה, מעט מיושן. הרבה יותר פשוט להעלות שיר שאתה מחבב ולצרף קישור להורדה:
לדף ה-bandcamp של Chrome Sparks (הורדה בחינם או בתשלום)

יש ל-Pavement שיר שאני מאוד אוהבת, אולי שיר הרוק העצוב ביותר ששמעתי לאחרונה, שנקרא The Hexx. באחד הבתים לקראת סוף השיר, סטיבן מלקמוס מודה כי:
Architecture students are like virgins with an itch they cannot scratch / Never build a building till you're 50, what kind of life is that
ואף שאינני לומדת ארכיטקטורה, קורה שכך בדיוק אני מרגישה. למשל, כשאני קוראת על ג'רמי מלווין, בחור בן 20 העונה, בין היתר, לשם הבמה Chrome Sparks. ולא שהייתי רוצה לחנוך פרויקט צ'ילווייב משלי (אף שהמחשבה אכן קוסמת לי). אך לפעמים אני חוששת שאבנה את הבניין שלי רק בגיל 50. ואולי לא אבנה אותו כלל, שכן כאלה הן ידי הרומנטיקן: כבולות באזיקיו שלו עצמו. אזיקי הכתיבה. אכן, הרבה יותר פשוט להדביק שיר מלנסח פוסט כתוב.
באופן כללי קל יותר לחבב מאשר לאהוב. וכשאתה מפטיר איזו אמירה כללית בדבר יופיו של פלוני, אין בכך כל התחייבות. אך לא כך הדבר כשאתה מעלה את הדברים על הכתב. כאן כבר הצהרת נאמנות. לכן אנו נוטים להזדרז להביע הסתייגות. ההתחייבות מכבידה על לבנו הצעיר, ההפכפך.
בדיעבד הפוסט לא היה על כתיבה אלא על אהבה.

יום שלישי, 26 ביולי 2011

מעל לאדמה

אחח... כשהייתי צעירה יותר. האינטרנט עדיין לא מימש את הפוטנציאל המלא שלו. ואני תרתי אחר בני שיחה אינטרנטיים. שאיתם יכולתי להחליף רשמים מוזיקליים. מעמד עגום.

הייתה תקופה שהייתי מתכתבת, באנגלית שבורה למדי, עם בחור מאנגליה שהאזין הרבה ל- Pavement. בהתכתבות מלאת פאתוס הזכורה לי במיוחד (אך כאלה הן שנות ההתבגרות כשהן נאחזות בקביים החברתיים המכונים "אינטרנט": מלאות פאתוס), כתבתי לו איך בעיניי, העתיד המוזיקלי טמון כולו במוזיקה האלקטרונית. את יהבי השלכתי על מספר הרכבים סמי-חתרניים, ובמיוחד אהבתי להאזין ל-
Sébastien Schuller. אך לא נדמה שהבריטי התרשם מנבואת הזעם שלי. חזרנו לדבר על סטיבן מלקמוס. אחרי זה התגייסתי לצבא והפסקנו לדבר. האהבה למוזיקה האלקטרונית גם היא דעכה, והוחלפה באהבה לרוק פרוגרסיבי. וזוהי חברים, ההיסטוריה כולה על רגל אחת.
כעת אנו שוב בעתיד ועומדים על שתי הרגליים. בעצם, העתיד לא שונה כל-כך מהעבר. גם כאן ההתכתבויות האינטרנטיות-מוזיקליות. וגם כאן הפאתוס. אבל סוף-סוף, נדמה שהאינטרנט מימש את הפוטנציאל שלו.
השבוע אירעו שני מאורעות מוזיקליים (בחוג לספרות היינו אומרים שבהגשמת שני המאורעות העבר נארג לתוך העתיד בדמות ההווה): שבתי להאזין ל- Pavement מצד אחד, ומצאתי לי הרכב סמי-חתרני שמזכיר את Sébastien Schuller, מן הצד האחר. Emily Reo הוא נקרא. אורלנדו היא עיר מוצאו. במרכזו עומדת אמילי. סביבה נאספים, משום מה, כמה בחורים בתחתונים. המוזיקה אמנם הרבה יותר עמומה מהמוזיקה האלקטרונית של סבסטיאן, אך ברקע ממשיכה להסתובב לה אותה קרוסלת רפאים. דימוי מאוס, כן. אך עם זאת, שובה לב. במיוחד באותם רגעים שבהם ידה של הנוסטלגיה על העליונה.

לדף ה-bandcamp (חינם בלי רגשות אשם)

יום שישי, 22 ביולי 2011

קיץ עמום

אם תשאלו את השכן שלי אם לא מפריע לו הבור הגדול שנפער בפתח ביתו, הוא יענה לכם: כן.. אבל הנוף! לכן הוא מתרגש כעת לקראת ארוחת הערב המשפחתית שעל גג ביתו המפואר, המנצנץ לעת ערב באור המנורות המתכתי, היוקד. הוא לבוש בחליפה אפורה ונעליו חורקות כשהן פוגשות בחצץ, בעת שהוא מתקדם לעבר דלת הכניסה האחורית (מתחת לקדמית, כאמור, נפער הבור). יום אחד, למגינת לבם של חתולי הרחוב, ימלא החצץ את הבור.
לאלבום החדש של Slow Loris, פרויקט lo-fi של בחור אמריקאי בשם ווסלי דויאל, קוראים: Routine Glow. ואכן, ברגעים מסוימים אפשר להבחין בזוהרו. לא עוד אור מתכתי, יוקד, אלא נהרה פנימית, עמומה. כך נשמע הקיץ שעבר וכך גם נשמע הקיץ הנוכחי. כמו מרבית להקות ה-lo-fi גם כאן הצליל לא מלוטש, אך לא במובן החובבני של המילה, אלא במובן החביב. אמנם חציו הראשון של האלבום עולה על חציו השני, אך כך קורה לפעמים ב-lo-fi. האור מתעמעם. והלילה יורד. לרווחת חתולי הרחוב.


יום רביעי, 13 ביולי 2011

תפאורה

אני אוהבת את החדר שלי, אך עדן ו. לא אוהבת כשאני מכנה אותו "תפאורה". בימים האחרונים אני מנסה להביא את עצמי לכתוב ולא מצליחה. לא רק פה אלא בכלל. אבל אם אנחנו כבר פה, אתאר לפניכם את החדר שלי: במרכזו יש מיטה ומעליה תקרה גבוהה במיוחד. הקירות עשויים אבן, מלבד קיר גבס אחד המפריד בין החדר לשירותים. על קיר זה תלוי פוסטר גנוב (גונב ומתבייש). מאחורי המיטה יש... נו, נקרא לזה משענת. נוח לקרוא שם ספרים, וגם הרבה ספרים ישנם, מסודרים על-פני שלושה מדפים: במדף העליון יש ספרי ילדים לרוב ושני ספרי תנ"ך (אחד קיבלתי בתיכון, השני בצבא). במדף שמתחתיו יש בעיקר פרוזה, אך גם אנציקלופדיה מאוירת. במדף התחתון (זה כבר מחובר למה שכיניתי "משענת") יש בעיקר ספרים לצרכי לימוד, אך גם כאלה שאני קוראת עכשיו סתם. שיקרתי כשאמרתי מקודם שיש שני ספרי תנ"ך במדף העליון, אחד מהם נמצא כרגע במדף התחתון. מלבד זאת על המדפים ישנם: גלויות, ציור שעדן ו. ציירה, תיבת נגינה שלא עובדת, שעון קוקייה שלא עובד, תמונה שלי מהגן עם כובע טמבל מבד ג'ינס, מנורת לבה שקיבלתי מאחותי לבת מצווה ולא נעשה בה שימוש ומנורת קריאה שנעשה בה שימוש. ליד המיטה עומדת מכתבה מעץ שהגיעה מאפריקה, ולא נחטא לאמת אם נקרא לה "שולחן איפור". משמאל לשולחן האיפור נמצא שולחן כתיבה, או אפשר: "שולחן מחשב". השולחן בצבע לבן והידיות שלו הן כעין יהלומי פלסטיק, המשווים לו מראה יוקרתי. בחדר יש גם ארונות ופסנתר, והכל עשוי בטוב טעם, בקיצור.
אך מדוע חשה אני כרגע עצבות? אולי בגלל שמניתי חפצים מחדרי כדרך שאדם מונה עודף. עשיתי זאת בחשדנות ובריחוק. אך מעל לכל עשיתי זאת בלגלוג. אני מתנצלת על הלגלוג ומתחילה את הפוסט מחדש:
השבוע קניתי מיטה לדירה החדשה, זו שאעבור אליה בקרוב. את דגם המיטה, כך הסביר לי המוכר, מכנים הסטודנטים: "רפסודה". ואכן אפשר לדמיין כיצד זו מפליגה לה הרחק, הרחק... אך זוהי מחשבה מאוסה במיוחד. לאמיתו של דבר לא הייתה כל רפסודה וגם לא אוקיינוס להפליג בו. היה מוכר פלרטטן, קרש ומזרן. השילוש הקדוש, רבותי, ובמחיר מציאה.
כיניתי את המחשבה על הפלגת המיטה "מאוסה", אך מאוסה ממנה היא הפלגת האדם בזיכרונותיו שלו. כאן אין עוד דימוי של אוקיינוס אלא של ביצה, ובתוך עיסה עכורה זו שוקע האדם עד לקודקודו ממש.
כשאני מאזינה לאלבום הבכורה המדובר של Unknown Mortal Orchestra אני מרגישה כאילו מישהו אומר לי משהו שכבר שמעתי. אך אולי לא שמעתי ממש, אלא היה זה מעין חלום. לכן הדברים נשמעים לי כעת כמו מבעד לספוג (נו, זהו אפקט מוכר). השיר Strangers Are Strange, שהוא ללא ספק אחד משיאי האלבום, נשמע כמו שיר של Ween שמעולם לא הולחן. אחריו מגיע השיר הנפלא Boy Witch, שיר שצריך לגלות כל פעם מחדש ונדמה לניסיון להבחין ברוח רפאים בתוך עננה של אבק. שיר זה חותם את האלבום, ולאחריו שב החדר להיות שקט. בשקט מוכל גם הייאוש. אך אפשר כי החופש יגיע בסופו של דבר. תגיע גם המיטה. והחדר הריק יתמלא.

להאזנה רציפה לאלבום Unknown Mortal Orchestra

להורדת האלבום

יום שלישי, 5 ביולי 2011

"האלבום הראשון"

בפוסט הקודם נאמר משהו, כמעט באקראי (אך לא היה זה אקראי כלל וכלל!), בדבר אלבום נוסף, שכונה גם "האלבום הראשון". כעת ציבור הקוראים הדמיוניים דורש לדעת: אלבום ראשון זה, מה טיבו? וכינסו אפילו עיתונאים דמיוניים והתקינו במה (פודיום מוארך). על הבמה בקבוק מים מינרלים: אחד. פטיש: אחד. סוף-סוף הגיע גם שופט. השופט הזה הוא אני: יעל: אחד. שלום, אני אומרת. וגם: נעים לי מאוד, מאוד! אלא שכמה נפלא ומוזר הוא כל זה! יש שופט אבל אין נאשם. אין גם אשמה, רק נרגנות כללית על שהטריחו כל-כך הרבה עיתונאים דמיוניים ושקדו על התקנת הבמה (למעשה קוראים לזה "Lectern"). השופט, אתם רואים, אדם פזיז. מתחייב על קיומו של אלבום ראשון, רק כדי לדחוק אותו אחרי כן מחמת אלבומים נוספים (כולם, כולם ראשונים בעיניו!). כאן מקרה אנושי מורכב! השופט הוא גם הנאשם. הוא מציג לפנינו את האלבום בביישנות. שופט ומתבייש. כעת הוא לוקח שלוק מבקבוק המים המינרלים: שלוק אחד.
מעולם לא היטבתי לשפוט אלבומים. לשפוט בזריזות, בחדות, תוך השמעה אחת ובהינף המקלדת. לאלבום החדש של Ty Segall חיכיתי בציפייה מסוימת. צפיתי, כמו רבים אחרים, בבחור הבלונדיני החביב הזה, המעט זייפן (זייפנות כנה שכזו נוטה לפרוט על מיתרי לבן של הבנות, אך בד בבד מעוררת בהן אכזריות), כשהוא שר את שיר הנושא של האלבום החדש בשירותים מסוגננים כלשהם (צחנה מסוגננת). האלבום הגיע בזמן טוב. Hello Monday, אמרתי לו, ו- Goodbye bread. זה נשמע הגיוני בזמנו. עכשיו זה נשמע לי מעט כבד מדי, מלוטש מדי. חסר, אולי, את הברק הנערי הראשוני. יש אמנם רגעים מסוימים באלבום שממעכים את לבי, אך אחרים נשמעים לי כמו ניסיון למסגר נעורים. קצת כמו הבקשה לצלם קליפ מחתרתי בשירותים מסוגננים מדי. אך מה נאמר על כל זה? שופט ומתבייש. את Ty Segall אני בכל זאת אוהבת. כנראה אמשיך גם לאהוב.
להאזנה רציפה לאלבום Goodbye Bread