יום רביעי, 29 ביוני 2011

בעוד כחודש וחצי

אבל כמה פשוט להפיח בנו תקווה מחודשת! כאילו כל החיים אנחנו רק מחכים שמישהו יגיד לנו "אבל אולי יהיה פקטור", ותכף אנחנו ממהרים לענות אחריו "אמן!". וכך אמנם קורה בחיים. ואם בפוסט הקודם הזכרתי את אמו של הנס הקיפוד, הרי שעכשיו אני מעלה לפניי דווקא את דמותו של החותר הזקן, ברגע בו נודע לו כיצד יוכל להסיר מעליו את הקללה (זו הכובלת אותו אל סירתו), ובפעם הראשונה מזה שנים נולד בלבו חיוך. אך שמא האנלוגיה הזו מתקתקה מדי? אם ככה: לעזאזל עם האנלוגיה. עולם הדימויים שוב נאלץ להסיר את כובעו בפני הריאליזם (המצאה חן בעיניכם ההאנשה?).
בעוד כחודש וחצי... אבל זה נדמה כל-כך מופרך בעיניי, שאינני מצליחה אפילו לדמיין את כל זה: קורס הקיץ באוניברסיטת אוקספורד, ולאחריו: ההופעות, המחזה של שייקספיר, הישיבה הבטלה הזו על כוס בירה בצהריים באיזה פאב בלונדון (סופי אומרת כי שתיית בירה בצהריים מסמלת עבורה את החופש המוחלט)... ולאחרי כל זה: השיבה לארץ, לדירה החדשה עם השותפים החדשים, האהובים. כאילו מישהו פמפם במשאבת אוויר את ראשי הקטן, דמוי המלון, והוא מאיים להתפקע. אך כך אמנם קורה בחיים, ויעיד על כך: הריאליזם.
המוזיקה בתורה, גם היא מולידה בלבי חיוכים. ההופעה של Cut Copy ביום שישי האחרון הייתה כל-כך טובה, כל-כך משמחת, שהרגשתי איך המנגנון הפנימי מתניע את עצמו מחדש... ושמעתי אותו עושה "קליק". כעת אני מאזינה לשני אלבומים שמשלימים עבורי את התהליך הזה. רציתי לכתוב על "הראשון", אך הנה אני מוצאת את עצמי כותבת דווקא על "השני" (מדורג לפי סדר ההורדה). יש משהו ממכר באלבום החדש של Washed Out. אין זו תולדה של ההייפ שנוצר סביבו, וגם לא של ההייפ שנוצר סביב העטיפה שלו... הוא ממכר בהיותו אסתטי. אך מעל לכל: הוא ממכר בהיותו משמח.
כעת אשוב להווה.

לדף המייספייס


יום שישי, 24 ביוני 2011

כלי למדידת המרחקים

הבעיה היא שבכל אני מערבת את הרגש. אבל מילא הרגש... למי בימינו אין רגש? הבעיה היא בזיכרון. ואף זאת עליי לחדד, שכן כוונתי אינה לזיכרון כעומד בזכות עצמו (אם אכן עומד הוא בזכות עצמו), אלא להתבוננות המאוחרת, המאוסה והבלתי נגמרת. ההזכרות הפעילה, הטפילית (וכאן אני שומעת את מילותיה של כרמל א. כאיזשהו מלמול רחוק שעליו גובר שאון התודעה הרוחשת תמיד: "על הכל אחראי הדופמין... וזה קורה בעיקר בלילה ובעיקר אצל נשים". אך אולי לא ציינה היא את ה"דופמין" אלא גורם אחר, ומכאן שעשיתי כאן עוול נוראי, לא רק לדופמין היקר, אלא למדע כולו. על כך התנצלותי הכנה).
שלשום חלמתי שאני טובעת. אך אפשר גם שלא טבעתי, אלא הייתי פשוט כך: שקועה בתוך המים. וזה סימן, כנראה, לכך שהמאוורר עשה את עבודתו נאמנה. אבל ההרגשה הזו, של להיות שקוע בתוך המים, לא הייתה לי נעימה. עכשיו כשאני הופכת בדבר, נדמה לי שאותה הרגשה ליוותה אותי במהלך היומיים האחרונים... עד לרגע בו התעוררתי היום משנת הצהריים הטרופה, כאדם שאוחזים בשערותיו ושולים את ראשו הרטוב מתוך גיגית של מים.
שוב אני כותבת דברים חסרי פשר, וזה סימן למעורבותו של הרגש. אבל היום מדדתי את המרחק שבין הבית לאוניברסיטה וגיליתי שבדרך חזרה האזנתי לשני שירים יותר מאשר בדרך הלוך. וזה אומר שבממוצע הדרך ארכה אלבום שלם של Hooray For Earth. וזה אומר... ששוב אני כופה את המוזיקה על הפוסט, ואת בן הכלאיים הזה שחציו מוזיקה, חציו מילים ריקות, אני מאמצת אל לבי, כדרך שאמו של הקיפוד הנס אימצה אותו אל לוח לבה, על-אף הכיעור שבו. ומגעו היה רך.
נזכרתי ב
פוסט הקודם שכתבתי על Hooray For Earth. זה היה לאחרונה ולכן אני מרשה לעצמי לגלוש כאן בתיאורים חסרי פשר, מבלי להרחיב את הדיבור על המוזיקה עצמה. המוזיקה עצמה משמשת אותי למדידת המרחקים, בעוד המילים משמשות אותי לביאור ולהסבר... ואולי דווקא הן המסבכות את הכל. אך לא יפה להאשים תמיד את המילים. האמת היא, שהבעיה היא ברגש. בכל אני מערבת את הרגש.

להורדת האלבום True Loves

יום שבת, 18 ביוני 2011

דברים יפים ריקים

שלום, שלום!
שלום למילים הריקות. עוד חמש עבודות מהיום לא אדע כיצד להשתמש בכן בצורה הגיונית. כשאפתח את הפה כל שייצא החוצה זה: "וכך נרקמת משמעות הסיפור, בתווך שבין הקורא לטקסט". לא תהיה משמעות וגם לא יהיה טקסט, אבל המילים בכל זאת ייאמרו, והמשמעות תמשיך להירקם לה בתווך שבין הקורא לטקסט.
שלום, שלום!
שלום למילים הריקות. ייתכן שבתקופה שבה המילים מתרוקנות גם המוזיקה מתרוקנת. ייתכן. לכאורה הייתי יכולה להעלות כאן מספר המלצות, אילו רק הייתה לי הסבלנות לנסח סביבן איזושהי... מחשבה. עדיפות הייתה ניתנת כמובן למחשבה נוגה (נוגה ולא מתבכיינת!). (לפעמים אני חוששת שאני מתבכיינת ולא נוגה).
מחשבה, למשל על ה-EP החדש של Giraffage, אמן צ'ילווייב מסן פרנסיסקו. ה-EP נקרא Pretty Things, ואמנם מכיל יופי מסוים. וסוף למחשבה.

להשמעה והורדה חופשית של ה-Pretty Things EP

יום חמישי, 9 ביוני 2011

חברות

טוב שהוכח כי קיימת מציאות ממשית הנמצאת מעבר לגבולות התודעה הפרטית. כך יכולים אנו לתלות את רגשותינו באיזושהי נקודה חיצונית, בדרך שדלת נתלית על ציר חורק ורעוע. את העצבות שלי אני תולה כרגע על עומס הלימודים, וחשה איך זו חורקת סביב ציר לא לה. לא, המציאות החיצונית לעולם אינה יכולה להיות המקור הבלעדי לעצבות. קיים גם ציר פנימי, מקובע ומשומן היטב, שסביבו היא נעה, במין תנועה חרישית אבל מורגשת היטב. אלא שנוח יותר להשיב: אני עצוב בגלל הלימודים, או בגלל שלבי נשבר, או בגלל השד יודע מה, העיקר שיהיה גורם חיצוני. לפעמים אני מבקשת לחמוק מכל זה, אלא שאז שוב חובטת המציאות בכנפיה הגדולות והגסות. והיא אכן קיימת, המציאות החיצונית, אין לטעות בדבר.
אך לא כל הצירים החיצוניים חורקים כשאנו תולים עליהם את כובד רגשותינו. למשל: ציר החברות. אני אדם רגשן, וזה כנראה אומר שיש בי מידה מסוימת של אכזריות... אבל על כל הסנטימנטים האלה שלי יודעים להתגבר חבריי. החיים, ככלות הכל, אינם במקום אחר. לכן טוב שיהיה מי שיגיד לך:
Get back into the rhythm of things and come to the bar, ואם יוצא במקרה שזה Pete and The Pirates, אז שיהיה כך!
את השיר Come to the Bar אני אוהבת במיוחד, ולמעשה הייתי יכולה להסתפק רק בו (אבל טוב שיש גם המשך לאלבום). הוא מזכיר לי, בעצבות המשמחת הזו שלו, שיר אהוב אחר. וזה בתורו מזכיר לי דבר נוסף... החיים לא כאלה נוראיים. אפשר אפילו לחגוג אותם, אם מתחשק.



לדף המייספייס


להורדת האלבום One Thousand Pictures


(ותודה לאייפוד רעב)