מתבגרים (שוב ושוב)

מאוסים בעיניי במיוחד אותם הסטודנטים המתרפקים עד בלי די על חייהם הסטודנטיאליים. סטודנטים שכאלה, כשהם ניגשים לספר לך על מצוקות היום-יום שלהם: הריבים עם השותפים, העבודה הקשה מאחורי הבר והמטלות הבלתי נגמרות, הם עושים את זה במעין קריצה. כאילו אימצו לעצמם את השיח הסטודנטיאלי, שעיקרו תלונות, אבל רק כלפי חוץ, כמעין קליפה מבריקה, בעוד הפנים נותר ריק. כמה מבריקה הקליפה הזו, וכמה הם סובלים! כרמל ג. הייתה משיבה על-כך בפשטות: "הם חוגגים את זה". שמא גם אני מתרפקת על מצוקות חיי הטריוויאליות? אבל לפעמים אני מרגישה כאילו אני מעין אצה, שלא חוגגת את הקיום שלה, אלא פשוט כך: מתקיימת.
בשבועיים הקרובים יתקיימו שני "מאורעות" שאני לא יודעת כיצד לציין: הראשון הוא יום הולדתי ה-23 (הידד), והשני הוא שנה לבלוג (היפ, היפ). מאחר ואני לא מצליחה לחשוב על פתרון חגיגי, אני מציינת אותם סתם כך, בדרך אגב, ומותירה את העניין בידיו של הקורא: שידמיין לו חגיגה מפוארת, הרבה אנשים רוקדים, וכולם שמחים כי סוף כל סוף לא צריך לחשוב אלא אפשר סתם כך, להתקיים.
עכשיו כשאני חושבת על זה (אבל אני הרי חושבת על זה כל הזמן), "להתקיים" זה לא פתרון גרוע כל-כך. החיים זורמים מאליהם ובלאו הכי אני שומעת מוזיקה... אז שיהיה.
בשבועיים האחרונים אני מקשיבה הרבה לאלבום החדש של מיודענו הקנדי Chad VanGaalen. האלבום Diaper Island מסמל את המעבר של צ'אד ממוזיקה שנעה בין פולק לאלקטרוני, למוזיקת רוק ממש. אלא שהסברים מוזיקליים שכאלה לרוב גורמים לי לשעמום, ותסלחו לי אם אני כובשת כרגע פיהוק. בסופו של דבר המוזיקה לא צריכה "לדבר בעד עצמה", אלא "לנגן בעד עצמה". וזה בעצם גם היופי שלה: היא לא זקוקה לתמלול. משונה שדווקא באמירה הזו אני מבקשת לציין שנה לבלוג.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Diaper Island

מתבגרים (שוב)

הייתה לי איזו שאיפה מעורפלת להספיק לכתוב על Puberty (הכוונה ללהקה, לא לשלב הזה בחיים), בטרם מסתיים לו השבוע (הכוונה לשבוע הלימודים). איכשהו השאיפה הזו נדחקה עד ליום חמישי, הוא היום הזה ממש. בחיים קורה שקורה הבלתי ייאמן, ואתה מצליח לסיים את העבודה הזו שדחית עוד מסוף הסמסטר הקודם. אתה לא רוצה להשתחצן אבל זו כנראה העבודה היבשושית ביותר שכתבת. ובכלל, נדמה שהחיים מאירים לך פנים, סוף-סוף!
Puberty הם פרויקט צדדי (אבל להקה בזכות עצמה) של לארס פינברג וסוזנה וולבורן מ- The Intelligence. לאחרונה יצא להם סינגל (7") שמכיל שני שירים רקידים במיוחד. כמו עם להקת האם, גם המילים של Pubertyמשקפות איזה שעשוע בסיסי, אולי מעט מורבידי. כך למשל, בשיר "Parties" וולבורן מכריזה משהו בסגנון: "הלוואי שהייתי מתה, וזה הלא כל-כך פשוט לביצוע, אבל אני לא יכולה כי אני צריכה ללכת למסיבה הזו הלילה". המאזין המתבגר נאלץ להסכים ולייחל לכך שבמקרה גם הוא יהיה באותה מסיבה.

להורדת ה-Invitations 7″

תחומה בגבולות השפה

למעשה קורה כאן דבר מוזר למדי. שהרי בעת שאני מתבקשת להוכיח, בהסתמך על מאמר מהימן, כי אנו, בני האדם, מקיימים בהכרח קשר עם העולם החיצוני, כלומר יוצאים מן השפה אל העולם ולהיפך (רוצה לומר: אנחנו לא חיים במטריקס וכו' וכו'), הרי שבימים האחרונים אני מוכיחה את ההיפך הגמור ותוחמת את עצמי בגבולות השפה. "זוהי תחילתה של תקופה מופלאה" לוחש הלחשן מתחת לבמת התיאטרון, "תקופת המבחנים" (הבנתם?? יש כאן מטאפורה על החיים). כמה מדהים! החיים ממשיכים להתקיים גם בלעדיי. אני כאן, והם שם, הרחק, הרחק, ורק ריח המדורות שמזדנב לו מבעד לחריץ שמתחת לדלת, משמש עדות לכך שהם אמנם ממשיכים להתקיים. אבל באמת, אם יש חג שזוכה בתואר "החג הפרימיטיבי", הרי שזה ל"ג בעומר (ואני לא אומרת את זה בהתמרמרות).
בקיצור, להלן המלצה מוזיקלית, תחומה בגבולות השפה, כיאה להמלצות מוזיקליות:
את Sea Oleena הכרתי בשבוע שעבר דרך חברי לאינטרנט יפתח, וכבר בשמיעה ראשונה ידעתי (אבל אל נא תקראו לזה "אינטואיציה נשית"), שאני עתידה לציין אותה מעל דפי הבלוג. אני לא רוצה להגיד שיש איזשהו מתכון בטוח למוזיקה שאני אוהב, שהרי לא כל הפקת חדר שינה, מלווה בפסנתר ומושרת בקול עצוב-מתוק, מביאה אותי לידי התרגשות. לפעמים הפקות שכאלה מסתכמות בקיטש סתם, ולרוב הן מסתכמות בסתם סתם. למעשה, גם Sea Oleena נעה על הגבול הדק שבין מלנכוליה לקיטש, אבל זה בסדר כי זה לגמרי עובד. מלבד זאת, כל ההקלטות שלה הועלו ל-bandcamp להורדה בחינם. ומלבד זאת, ישנו השיר הנהדר הזה:

והשיר הנהדר ההוא:

לדף ה-bandcamp

(זה כנראה המקום לומר שאני תמיד שמחה להחליף המלצות מוזיקליות, דרך המייל או ה-Last.fm).
(וזה המקום לאחל חג שמח).

סימן

היד קלה על השאפל. סימן שאני חשה קוצר רוח או שעמום. אין לך תכונה גרועה יותר משעמום. הבהייה הסתומה הזו בחלון (הידעתם כי בכיס אחד במעילי ישנו חור גדול? אם תניחו בכיס זה מפתחות שוב לא תמצאו אותם לעולם).
האין זו פתיחה טיפוסית לפוסט? אפשר לחשוב שאני לועגת לעצמי (ואמנם כך, לועגת אני לעצמי. במידה וברוח טובה תמיד, תמיד). בכל זאת יש כאן איזשהו עוקץ ועל כן אני מבקשת מראש את סליחתו של הקורא.
ושוב אין אני יודעת מה לכתוב, וזה ללא ספק סימן שאני חשה קוצר רוח או שעמום (אם אניח את שתי רגליי על המחשב, כאילו היה שרפרף, ישמיע הוא חרחורים מטרידים של גסיסה). אנשים טועים לפעמים ומחליפים בין תחושת שעמום לעצבות, וחושבים: "הנה שוב אני עצוב.. מין רגש נשגב", אף על-פי שמאחורי הבהייה הסתומה הזו בחלון לא מסתתר דבר, מלבד איזו אטימות אטומה.
החדשות הטובות הן שמצאתי לי להקה מעוררת במיוחד, כזו שמוציאה אותי מאדישותי ושוב מאפשרת לי להרגיש מין רגש נשגב שכזה. Snowman התחילו את דרכם המוזיקלית באוסטרליה, אך עברו לפני מספר שנים ללונדון, במטרה לפנות לקהל מאזינים רחב יותר. הם עושים רוק "אלטרנטיבי" שכזה, ששוב אין באפשרותי להגדיר (זה באמת כזה משנה? נניח אם כן שזה נשמע לי כמו רוק פרוגרסיבי אפל במיוחד). החדשות הרעות הן שהגעתי אליהם מעט מאוחר מדי ו- Snowman כבר הספיקו להודיע שהם מתפרקים... כך! ממש לפני צאת אלבומם האחרון, Absence, שזה כמובן שם מאוד סמלי לאלבום של להקה מפורקת (בחוג לספרות אוהבים סמליות). נו ובכל זאת, עדיף מאוחר מאשר... ומחר יתחיל לו יום חדש, רענן יותר.

לדף המייספייס

להאזנה רציפה לאלבום Absence

להורדת האלבום

ושוב

לא נעים להודות בדבר, ובמיוחד לא בחברת המשוררים (ובפרט המשוררים האובדניים), אבל הלב (במובנו המטאפורי), באותה מידה שהוא מסוגל להצטמק, כך הוא גם יכול לשוב ולהתרחב מחדש. הלא נדמה שהיה זה אך לפני רגע ופעמה בלבך אהבה. מסוג האהבות הערטילאיות, החמקניות, הנשגבות לכאורה. ואף הזלת עליה דמעות הרבה, ודימית אותה ל"להבה". אך כיום, כמה מוזר, כיום לא נותר ממנה דבר.
כך גם עם המוזיקה, יודעת אני להצביע על להקה מסוימת ולהגיד: הלא פעם הייתה כאן אהבה, ואילו כיום? כיום אין פה דבר. ומאחר שאני ממליצה פה על אלבומים חדשים מדי שבוע, היו סמוכים ובטוחים שתחושה זו מתעוררת בי פעמים רבות. אלא שכמו "בחיים האמיתיים", כך גם במוזיקה, אין באותה תחושה כדי לבטל את האהבה שאכן הייתה כאן, ואת ההקסמות הראשונית הזו, שדינה אמנם להישחק ולחלוף. לא, לא בהכרח זהו דינה.

השבוע נתקלתי בקליפ חדש לסינגל חדש של Hooray For Earth, שהועלה לאתר Pitchfork. יHooray For Earth אלה, להקת "אינדי" מניו-יורק, עתידים להוציא את אלבום הבכורה שלהם בחודש יוני הקרוב. את ה-EP הראשון שלהם הורדתי לפני כשנה. הייתי מאזינה לו בשובי הביתה משיעורי הגרמנית, חולפת בדרכי על-פני האישה המשוגעת המנענעת את ברכיה (זו הפותחת את דבריה ב"סליחה גברתי", אך שוב אינה מסוגלת להגיע לעיקר). ובעצם, מדוע אני אומרת את כל זה? כדי להעיד, בדרכי העילגת, שפעם הייתה כאן אהבה ושאהבה זו שבה ונתעוררה מחדש.
בעקבות הצפייה בקליפ, שמרגש אותי מסיבותיי שלי, החלטתי להעמיק את היכרותי עם Hooray For Earth, והגעתי בין היתר גם להקלטות אקוסטיות שהועלו לאתר Big Ugly Yellow Couch (מצורף למטה קליפ לדוגמא). אני יודעת שיש במעמד הספה הצהובה הזו מן הפוזה, אבל על כך אני משיבה בהרמת כתפיים. והעיקר, העיקר ששוב חשה אני התרגשות מסוימת נוכח המוזיקה המנצנצת הזו (אך לא אדמה אותה עוד ל"להבה").

לדף המייספייס

להורדת ה-Momo EP

להורדת ההקלטות האקוסטיות דרך האתר Big Ugly Yellow Couch