יום שלישי, 26 באפריל 2011

הבטחה


וכך עתיד להסתיים אותו הפרק שנקרא "חופשת הפסח": בקול תרועת חצוצרה (תרועה מגומגמת אמנם, אך לא בלי חן), מלווה בהבטחה הרפה, כמעין לחש שבועה שעובר מדור לדור: מבטיח אני להקדיש את שארית החופשה ללימודיי האקדמיים (ואפשר שהדברים מלווים גם בתנועת הצדעה, שללא ספק מוסיפה רשמיות למעמד). אך אבוי, כמה קשה לעמוד בהבטחה זו! במיוחד כאשר חברייך דגים אותך בחכתם הארוכה מתוך מיטתך, שם שקדת בקריאה שכל תכליתה אקדמי, ובאין אונים משתרך אתה מאחורי אותה חכה ארורה למסעדות, בתי קפה וכיוצא באלה (שימו לב, השתמשתי בדימוי מעולם הדיג).
בקיצור נאמר שהחיים טומנים לנו פחים. אתמול למשל, דגה אותי חברתי היישר מן המיטה לתוך השדה הפתוח. שעה תמימה טיילנו לנו בין כלניות, פרגים וכיוצא באלה, והיה כל-כך יפה שהתגנבה לתודעתי איזושהי מחשבה, נאמר "טהורה", בדבר ערכם של החיים.
הייתי רוצה לומר שהדיסק החדש של Metronomy התגנב אף הוא לתודעתי כאותה מחשבה טהורה. כל-כך הרבה זמן חיכיתי לו (הכיצד לא הודלף זה מכבר?), ובייאושי ההולך וגובר הורדתי אלבומי אינדי/פופ/אלקטרוניים אחרים שנועדו למלא את החסר (שימו לב, אני משתמשת כאן בלשון גוזמה ספרותית, אך לא מעולם הדיג). עבר יותר משבוע מאז הורדתי את The English Riviera, וההמתנה הארוכה הוכיחה עצמה כמשתלמת. אלבום משמח שלא נעדרת ממנו גם אותה נימה של זיוף מלנכולי, זו שכל-כך מאפיינת עבורי את Metronomy. אפשר כי החוט המלנכולי הזה העובר בין כל השירים והקושר ביניהם, הוא אותו החוט הקושר בין ימות החופשה הזו. ימות החופשה האביביים. ימות החופשה הגוועים.


לדף המייספייס


להורדת האלבום The English Riviera

יום רביעי, 20 באפריל 2011

של נעורים


וכך מתחיל לו יום נוסף בפרק שייקרא "חופשת הפסח": תחילה יללותיו של החתול של השכנים (עיניים לו גדולות וטיפשות) וקריצה לשעון המעורר, נמנום, ועוד חלום שמזדנב (דינו להישכח), ושוב קריצה לשעון המעורר ואיזושהי מחשבה מקניטה שמתופפת כל הזמן ברקע. אלו הם, אפוא, נעורים! ואפשר גם להגיד את זה תוך כדי הצבעה, ולהורות על החתול, על השעון, על המיטה (נעורים, נעורים ונעורים!).
אמנם אין אני יודעת להצביע היכן מתחילים הנעורים והיכן נגמרים, אך כשאני נמלטת מבין קירותיו הבוערים של בית החולים, שוב אני יודעת בבטחה שמוכרחים הם להתקיים. ולא שהייתה תקופה מוזהבת שכזו בחיי, שעליה אני יכולה להתרפק ולומר: אלו היו נעוריי! ואם הייתה תקופה שכזו, הרי שהייתה עגומה ביותר (אגב, גם על עגמומיות זו אינני מתרפקת). ובכל זאת, יודעת אני להגדיר את המקצב, והוא שמתווה עבורי את אותם נעורים מדומיינים, סמל העגמומיות המוזהבת. הייתי מצביעה כנראה על שלושה ז'אנרים: Punk, Grunge, Garage. אני אומרת "כנראה", משום שלא הייתה כל חשיבות לז'אנרים בזכות עצמם, אלא לאלבומים מאוד מסוימים כאלבום הכחול של Weezer, או Surfer Rosa & Come on Pilgrim של הפיקסיז.
האלבום החדש והמודלף של JEFF The Brotherhood נשמע (או בעצם מריח) כמו נעורים. זה טוב וזה משמח, במיוחד כשברקע ממשיכה לתופף אותה מחשבה מקניטה ואוויר החופשה נעשה דחוס יותר.


לדף המייספייס


להורדת האלבום We Are The Champions

יום שבת, 16 באפריל 2011

זיק

אמת, לרוב אנחנו דורשים מהסביבה שתכיר בקיומינו האינדיבידואלי (והאם איננו נהנים במיוחד כאשר לוחשים באוזננו שאנחנו בריות ייחודיות, ייחודיות?). אך ישנם גם פעמים אחרות, בהם שואפים אנחנו בדיוק להפך. להיטמע בחברה, להיעלם כליל, לחדול מלדבר שטויות, למשל. בחודש האחרון קרו לי מספר תקריות מביכות במיוחד, מה שגרם לי לתהות, בהיותי בת 22, כמה עוד תקריות שכאלה צפויה אני לחוות במהלך חיי? וודאי הרבה. אולי כדאי שאפסיק לדבר כבר מעכשיו. להקדים תרופה למכה. האמנם כך? השבוע שוחחתי עם עדן ו. שיחה שיכורה שכזו, ואכן שיכורה הייתי. ולפתע תובנה, מסוג התובנות שמפילות עליי מורא, על-אף הבנאליות שבהן. עדן ו. מכריזה אנחנו מזדקנות! וזה נכון, אנחנו באמת מזדקנות. והפער שבין גיל 20 ל-22, הוא לא הפער שבין גיל 24 ל-26, וכן הלאה וכן הלאה (אבל אנא מכם, אל תלגלגו לתובנה זו כשהיא נאמרת על-ידי שיכורה בת 22). מה לעשות? חיפשנו לנו מוצא. שתינו לחיים. נדחקנו בין המוני הסטודנטים החוגגים את צעירותם הנצחית, ואכן נצחית הייתה היא באותו הרגע. ופתאום חשבתי לעצמי שלעזאזל עם השאיפה הזו להיעלם. אני מקבלת בברכה את התקריות המביכות, את הפטפוט השיכור ואף את הכתיבה הבטלה הזו – את כל אלה אני מקבלת כאמור בברכה, אם האלטרנטיבה היא להתבצר בין קירות חדרי ולדעוך בין הספרים למוזיקה. אבל אמרתי כבר כל-כך הרבה... ובעצם לא אמרתי דבר. והאם לא הייתם מסווגים את נאומי הטיפשי כ"רומנטי" או "אידיאליסטי"? אם כך, סימן שקיים בי עדיין זיק של נעורים! הידד, הידד, הידד.

וכרגיל עם פוסטים אידיאליסטיים שכאלה, ההמלצה המוזיקלית תהיה קצרה מהנאום, ועיקרה הוא זה: רק לאחרונה יצא לי להעריך כראוי את האלבום האחרון של White Fence, על-אף שכבר הורדתי אותו לפני מספר חודשים. כמו מרבית הלהקות שעושות היום רוק פסיכדלי, גם White Fence מזכיר המון להקות עבר, אבל איכשהו הוא בכל זאת מצליח להפתיע, למשל עם השיר The Mexican Twins/Life is...Too $hort, שאפשר גם לסווג כסוג של היפ-הופ, ונשמע לי כמו שיר ישן של Department of Eagles. מאחר וכך, אף אני בוחרת לסיים את הפוסט בנימה מפתיעה ומודה שכולנו בריות ייחודיות, ייחודיות.


לדף המייספייס


להורדת האלבום Is Growing Faith

יום רביעי, 6 באפריל 2011

נו טוב

בשבוע שעבר הייתי חולה (סמיילי עצוב), ועל-אף שהשתדלתי לנפנף מעליי את המחלה כאילו הייתה זבוב טורדני, בסופו של דבר נאלצתי להשלים איתה והיא איתי (סמיילי שמח). יותר גרוע מלהיות חולה זה להיות חולה ועצוב. ויותר גרוע משניהם זה להיות חולה, עצוב וטרוד במחשבות מתחום השפה והלוגיקה. את סוף-השבוע הקיצי הזה ביליתי מאחורי דלתיים סגורות, ויחד עם עוד שתי חברות (עונש קבוצתי) שקעתי לתוך מרת הלוגיקה השחורה. כדי לעודד את עצמי הורדתי המון אלבומים חדשים, כשחלקם עדיין ממתינים לי בצורת קבצי זיפ. אל חשש, אגיע גם אליהם. המעניין הוא שמבין האלבומים שכן שמעתי, דווקא האלבום היותר "גימיקי" הוא ששימח אותי מכל. לעזאזל איתי, אני משתמשת במחלה כתירוץ לכך שהורדתי אלבום Mashup בין Phoenix ל-Lil' Wayn. אני אדם שפל, אבל לא בלי חרטה. וכעת משהבראתי, אני מבקשת להסיר מעליי את עילת המחלה ולהמליץ (בלי כל ניסיון לתרץ) על Tumblewoof, בחור בן 19 מארה"ב, שעונה לשם דילן. מעבר לאלבום ה-Mashup המוצלח, Tumblewoof העלה ל-bandcamp שלו עוד שני סינגלים והכל כרגע להורדה חופשית. מלבד זאת, מה-tumblr שלו מסתמן שהוא גם מביים סרטים קצרים ומסוגננים. רוצה לומר: זו רק ההתחלה, עתיד מבטיח לפניו וכו'.

לדף ה-bandcamp


להורדת האלבום Phoenix & Lil' Wayne