יום חמישי, 24 במרץ 2011

חריקה

קורה שאני חשה צורך להסיר מלבי את מועקת המילים שנערמות בי, כאמור מהפוסט הקודם, כאותה כביסה מלוכלכת. ואף דואגת אני למיין קודם את המילים, כדרך שאדם ממיין את לבניו, כך שהן נחות לפניי בסדר מאוד מסוים, ויש שיאמרו "פואטי". אך על-אף הסדר שאני עורכת במילים, בסופו של דבר משתרבבות הן בלשוני כבמכונת כביסה, מלוות בקול חריקה ושקשוק. איזה מין הבלים גמורים אני עתידה לבטא? בועות סבון. כך למשל, על אף שבררתי לפניי דימויים מאוד יפים שנועדו לסייע בתיאור רגשותיי הסבוכים, כל שיוצא כרגע החוצה זו קשקשת איומה של אישה זקנה. איך להסביר את נטייתי לכתוב דווקא על השטיחים שבספריית האוניברסיטה? לשטיחים אלה הייתי יכולה לייחד מאמרים ארוכים ויפים. הייתי כותבת אודות הבדלי הצבעים שביניהם, צבעם הקודר והדהוי, האבק האצור בתוכם, ולבסוף גם אודות אותם טלאים, או איים רצפתיים, הנתחמים בידי השטיח (ונדמים מרחוק לפדחתו של אדם מקריח).
לאמיתו של דבר, הייתי רוצה להגיד דברים אחרים, אך הלב (אותו לב של צנונית) אינו נותן לי לנסח אותם כרגע.
אומר רק את הדבר הבא, ובזאת גם אסיים: הדיסק החדש של Micachu and The Shapes גורם לי לעצבות גדולה שאני מתקשה לכבוש. אפשר כי זו אחת היצירות היפות ביותר ששמעתי.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Chopped & Screwed

יום שבת, 19 במרץ 2011

סגירת החוב המוזיקלי

למה אייחד את הזמן הקרוב? מאבק איתנים מתחולל בחדרי בין ערימת הספרים לערימת הכביסה. ואפשר גם להתפלפל ככה, באופן ספרותי, ולומר שלא רק בחדר נערמים הספרים והכביסה, אלא גם בנפש הענוגה (עדינה וספרותית היא הנפש!). מה לנפש ענוגה זו ולהכרעה בעניינים חומריים? תצנח נא אל הכיסא המשרדי ותתמסר אל עולם הרוח: למשל, למנגינה זו, הנישאת מעלה, מעלה, אל מעבר לעולם החומרי. השבוע אמרתי לעדן ו. שככל שאני מעמיקה יותר לתוך לימודיי האקדמיים, כך עבודותיי נעשות טרחניות יותר. אפשר אף להניח, בסבירות גבוהה למדיי, שבעבודה הבאה אשתמש באחד ממיני הביטויים האיומים, כדוגמת: "במקום שבו נושק הדמיון לדף". ואולי אף אשתמש בביטוי זה ממש, עד לידי כך הגיעו הדברים! מאחר וכך, עליי לדאוג לנצל את שעותיי האחרונות כבן-אדם, בטרם אהפך לצנונית טרחנית מהז'אנר הספרותי (וכאן מילת אזהרה לקורא, שכן החל מהיום יהא עליו לנהוג במשנה זהירות ולבחון האם את מילותיה של יעל הוא קורא, או שמא את מילותיה של צנונית).
אינני יכולה לחשוב על ניצול יעיל יותר של הזמן הקרוב, מאשר סגירת החוב המוזיקלי שיש לי, בדמות אלבום הבכורה של Grass Widow. את שלישיית הבנות מסן פרנסיסקו כבר הזכרתי פה לפני חודשים ארוכים, אבל ציינתי אותן כל-כך בדרך אגב, שכבר היה אפשר לטאטא אותן מתחת לשטיח. ובכל אופן, הרי שלא באמת התעמקתי בזמנו באלבום הבכורה של הלהקה. אלא שעכשיו, כנראה בהשפעת
Vivian Girls (ואם אינני טועה אכן קיים איזשהו קשר רופף בין שתי הלהקות), אני מקשיבה המון לאותו אלבום בכורה. לפרקים אני אפילו חושבת שהוא מתעלה על האלבום האחרון של Grass Widow, שעליו המלצתי בזמנו. כך למשל: השיר Out of Body Experience גורם לי ללבי הקטן, הנדמה לצנונית סגלגלה, כמו לקמול ולהיוולד מחדש, באותה נקודה שבה נושק הדמיון לדף.
לעזאזל.

יום שישי, 11 במרץ 2011

טעם החיים

ימי חמישי העייפים.
היה מומנטום מסוים של שמחה השבוע, שהתחיל בשתייה ונשנושים והסתיים בשתייה ונשנושים. אף הכיתוב שעל קופסת העוגיות המזרחיות סינן לעברי כי "החיים יפים!". אכן, אפשר כי העוגיות הן המוסיפות טעם לחיי כרגע. ויחד עם זאת, הבטן מנבאת רעות (האם על כך נאמר: סברת הכרס?). הסימנים כולם מורים על כך שבקרוב מאוד אצטרך לשוב ללמוד (לעזאזל! הייתכן שעבר כבר חודש מאז התחיל סמסטר ב'?). ובכל זאת, מה נעים למשוך את החופשה עד אין קץ, עד אין קץ!
הדחיינות אינה פוסחת גם על הבלוג הזה, וזאת על-אף שאני יכולה לחשוב כרגע על שלושה אלבומים לפחות, הראויים לציון כזה או אחר. אתחיל בציון האלבום הבולט מביניהם, ואראה לאן יוביל אותי השבוע הקרוב (רמז: לא יהיה זה אל חיק העבודה במטאפיזיקה).
האלבום החדש של Vivian Girls משמח אותי מאוד, ולו רק בגלל שהוא ממשיך את אותו הקו של להקות הגראז' שהאזנתי להן בקיץ האחרון. למעשה, אני רואה בו מעין נקודת אמצע בין
Eternal Summers ל-Pixies (הייתי רוצה לדעת האם עוד מישהו מוצא את הדמיון לפיקסיז, למשל בהתחלה של השיר Take It As It Comes?). אבל שוב חרגתי ממכסת הערות הסוגריים, והלא הממסד האוניברסיטאי דוחה מעליו הערות אלה מכל וכל. ומדוע בעצם? אני מוצאת כי סימן הסוגריים מועיל ביותר בהכלת התהיות הטיפשיות שממלאות את ראשי תוך כדי אכילת עוגיות (למשל: כמה עצוב זה שקופסת פלסטיק היא המשדלת אותי לחבוק את החיים. אכן, עצובים ונהדרים הם החיים).

יום חמישי, 3 במרץ 2011

מוכר וטוב

האם רק אני מבחינה בצחנת הפאתוס שמתחילה לעלות מהבלוג הזה? אפשר כי מדובר בחולשה אנושית. אדם, כאשר נעמד על במה, ותהיה הבמה מאולתרת ככל שתהיה (לצורך העניין, תהיה הבמה ארגז עגבניות הפוך), בכל זאת יתמלא אותו אדם תחושת שליחות עליונה, ומבלי משים יתחיל לנאום על "מצבה העגום של החברה" ו"הדור ההולך ופוחת". כך גם הבלוג הזה, כבמה שאולתרה מארגז עגבניות הפוך, מקבל על עצמו בענווה את אותה שליחות אלוהית, שסופה להסתיים בדיבורים תפלים על דור האינטרנט.
אבוי! לא כך הייתה כוונת המשורר.
ובכל זאת, היה וניתנה לי האפשרות (בידי מי? בידיי שלי כמובן!) להעלות על הכן הרופף את חומרי המוזיקה הנדושים... היה וציבור הקוראים (קהל רפאים) מתעניין במידה כזו או אחרת במה שיש לי לומר... היה ורוח הפאתוס האלוהית נחה עליי בדמותה של יונה צחורה... היה ואין להתעלם גם ממימד המקוריות שקיים בבמת הארגז המאולתרת... היה וכל זה תקף, נוסף לעוד דברים שאין באפשרותי להעלות כרגע על הכתב... ארשה לעצמי להתייחס אפוא לאלבום מעט "נדוש", ובכל זאת כמה טוב הוא, כמה טוב!
אני מדברת, כמובן, על האלבום החדש של Cut Copy, אותה להקת אלקטרו מאוסטרליה שסירבתי להפנים בתיכון. את "הקליק" החדש הזה עם Cut Copy, אני קושרת לקליק אחר מהשנה החולפת, שנוצר לי עם להקת ה- New Wave האמריקאית, Talking Heads. אין לי מה לתרום לשיח המוזיקלי סביב האלבום המוכר של Talking Heads,י Fear Of Music, ובכל זאת כמה טוב הוא, כמה טוב!
אני מודה כי גם את החיבור שנוצר לי בין שתי הלהקות אני מתקשה להסביר. בויקיפדיה כתוב אמנם על כך ש-Cut Copy שואבים את צליליהם בין היתר גם משנות ה-80 וזרם ה- New Wave, אך האמת היא שדיבור בז'אנרים מעולם לא היה הצד החזק שלי. גרעין משותף אני בכל זאת מצליחה לזהות. וגרעין זה אני בוחרת לשתף מעל לבמה הרעועה הזו שעליה אני עומדת.
אני מוסיפה גם קישור
להורדת האלבום של Fear Of Music ,Talking Heads
שיהיה...