יום שני, 21 בפברואר 2011

הלאה

ושוב אנו נוסעים. מאחורינו מזדחלת המנהרה כנחש מים עשוי בטון, ומלפנינו נפרש הנוף. ובעצם, מדוע אי אפשר כי כפי שישנם רגעים בהם הצבעים נדמים עזים יותר, ורגעים אחרים בהם המגע מרגיש רך יותר (המדובר בשעות הבוקר המוקדמות), מדוע שלא יהיו גם רגעים בהם הצלילים יישמעו צלולים יותר? מחשבות בטלות שכאלה אני נוהגת לחשוב בנסיעותיי באוטובוס (היכן קראתי השבוע על המחשבות הזולגות כמו ברז דולף?). אחד הרגעים האהובים עליי בנסיעות אלה, הוא רגע השינוי החד בין הנסיעה במנהרה (שם עליי להניח את ספרי), לבין היציאה אל הנוף הפתוח, כשמלפניי נישאות בבת-אחת הגבעות הירוקות. לאחרונה אני חוזרת ליהנות מהקריאה. שוב חביבות עליי המילים. כמה נהדרות הן כאשר הן מסודרות כהלכה (למשל: "סנטימנטאלי היה. איש רע וסנטימנטאלי"). גם המוזיקה הופכת חביבה עליי, ושוב אינני חשה מועקה מעומס הצלילים. הייתי רוצה לשתף אדם אחר בצלילים הקולעים ובמילים הקולעות (נזכרתי איך פעם, ברגע של מבוכה, בחרתי להקריא למישהו סיפור במקום להשתמש במילותיי שלי. אבל הלא כך זה תמיד. גוזרים אנו את מילותינו מתוך הספרות ומדביקים אותן מחדש בקולאז' טיפשי). הייתי רוצה למשל, לשוחח על האלבום החדש של Radiohead. ואולי לא לשוחח אלא רק להאזין בחברתו של אדם אחר. את המילים הקולעות נניח לרגע בצד, שכן מעיקות עליי אותן שיחות חפוזות על טיב האלבום החדש. לעת עתה אני מותירה אותן מאחור. פניי לפנים.

יום שישי, 18 בפברואר 2011

טעות בליהוק

השבוע אירעה טעות נוראה, שנאמר "פשלה", כשבחרו ללהק אותי דווקא לטלנובלה, חרף מחאתי הגלויה. "אינכם מבינים!", הזדעקתי "אני בכלל שייכת לסוגה אחרת, מעודנת יותר, נניח קומי-טראגי. לכל היותר אני מסכימה לשחק בסרט אהבה צרפתי". אך כרגיל עם מחדלים, גם כאן תורצה הגזירה באיזושהי הוראה מגבוה. וכך, באין אונים נכפתה עליי שמלת הפייטים, פניי נצבעו בשכבה עבה של מייק-אפ ולעיניי הודבקו הריסים המזויפים ואיתם גם הדמעות המזויפות.
כל זה הגיע לקיצו היום, כשהתעוררתי מנביחותיה של פיקסי מהחדר הסמוך, וברקותיי הולמת עדיין הבירה מאתמול. הכל היה כפי שהנחתי אותו בשבוע שעבר. התפאורה סוף, סוף הוסרה וקירות החדר החשופים הצטמצמו בחזרה לגודלם הטבעי. המשחק המוגזם הזה, הכרוך במידה מסוימת של זיוף, לא יכול היה להמשך לעד. אך מה לעשות שלפעמים שואלות אותך הבריות האם שמח אתה או האם עצוב? ואתה נדרש לצייר עבורם במשיכות מכחול גסות ובצבעים עזים, עזים מדי, את רגשותייך.
את סוף הטלנובלה הזו כמו את יתר הסופים, ראוי לחגוג, ובעצם ראוי יותר לפוצץ. את החגיגה אני מדמיינת כמפץ פייטים גדול, שנשפכים לתוך אולם רחב ידיים (למעשה זהו אולם אינסופי) כשמהתקרה משתלשלות נברשות עשויות דמעות זכוכית, ובתוכן נשבר האור, כמה בוהק, כמה יפה. גם מוזיקת הרקע וודאי תהיה בוהקת. אפשר יהיה לנגן למשל את ה-EP החדש של Computer Magic, היא דניאל "דאנז" ג'ונסון, מעצבת גראפית חובבת מברוקלין, שנמצאת בתחילת דרכה הצ'ילווייבית. המוזיקה של Computer Magic, שנשמעת לי כמו גרסא מנצנצת ל- The Bird and the Bee, משקפת את הצד הקליל והפופי יותר של הצ'ילווייב. עד כה ג'ונסון העלתה לבלוג שלה שלושה EPים להורדה חופשית. ה-EP האחרון שלה, Spectronic, משקף בצורה טובה למדי את רגע השיא שבמפץ הצ'ילווייב המדומיין שלי, שלאחריו חוזרים החיים למסלולם הרגיל, השלו והמעודן יותר. לפחות עד לפעם הבאה שבה יכפו עליי את שמלת הפייטים והריסים המזויפים.

לדף המייספייס

להורדת ה-Spectronic EP

יום שלישי, 15 בפברואר 2011

לועזי

ביום חמישי הקרוב (17.2) אני ואחותי נתקלט בפאב הסטארדאסט האהוב (ריבלין 6). יהיה לועזי.

יום שבת, 12 בפברואר 2011

התכלית

מה לעשות במוזיקה? ישאל עצמו האדם התכליתי. להנהן בה ולרקוע איתה ברגליים. להעביר איתה את הזמן ואחר-כך לזרוק אותה. להפיח באמצעותה רגשות עמומים או מתים. למלא איתה אתה החלל החלול תמיד. לצבוע איתה את הקירות ולאטום איתה את הסדקים. ואני, מה אומר? אינני אדם מאמין ולימודיי אינם פרקטיים. על שאלת התכלית אני עונה תשובה מגומגמת (למשל: מה התכלית של שאלת התכלית?).
אלא שלאחרונה, כמה איום, נדמה שהפכתי בעצמי לאדם תכליתי. אני דורשת לדעת (אדם תכליתי לעולם רק דורש ודורש) מה תכלית הלימודים, מה תכלית המוזיקה ומה תכלית החיים. אני דורשת מהמוזיקה שתאטום עבורי את הסדקים ושתמלא את החלל החלול תמיד. וכשזו אינה נכפפת למרותי, אני רק ממשיכה להתעקש ביתר תוקף, עד שהיא נמאסת עליי לחלוטין. וכך קורה, שאינני מצליחה להפיק תענוג מהאלבום החדש של Papercuts, או שהמוזיקה שהמלצתי עליה אך לפני שבוע נדמית לי פתאום מעט תפלה.
בנקודה זו נחלץ לעזרתי הצ'ילווייב, צלול מתמיד, כמו מנה גדושה מדי של קרן שמש, כשבחוץ יורד ברד וגשם. כזהו אלבום הרימקסים של Star Slinger, תופעת צ'ילווייב אינטרנטית שלא חדלה מלייצר את חומר האיטום הנהדר הזה. מתוך ששת השירים שבאלבום מ-2010, בולטים בעיניי במיוחד הרימיקסים לשירים של Deerhunter, Small Black ו- Alpine. הם גורמים לי לחייך, לרקוע ברגליים ולהנהן עם הראש. חגיגת צ'ילווייב חורפית, שכנראה תמשיך איתי גם לחורף הבא. לשמח, למלא, לאטום.

להשמעה והורדה של האלבום Remixes 2010 (חינם בלי רגשות אשם!)

יום ראשון, 6 בפברואר 2011

פיקציה נוספת

למעשה, גם חופשת הסמסטר היא סוג של פיקציה. ביום חמישי הקרוב אחותי ואני נציין אותה בתיקלוט בפאב "התקליט" (הלני המלכה 7). אתם מוזמנים להצטרף לחגיגה.

פיקציה

שלשום חלמתי שאני במדבר, וממרחק רב נגלתה אליי עיר הפליז (עיר המוזכרת בסיפורי אלף לילה ולילה). צפיתי בה מנקודת תצפית גבוהה וידעתי שלעולם לא אוכל להגיע אליה, מה שגרם לי לעצב נוראי. בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי, והבכי כמו נשא אותי מעבר לגבולות החלום. יש פה איזושהי סמליות כנראה, אבל לא נתעכב עליה.
מה נהדר שהמציאות פחות מוחצנת מהחלום. אדם יכול לעטות על עצמו שריון, עשוי פליז או אחרת, ולהסתובב כרצונו בעולם, מבלי שאיש יידע להבחין ברגשותיו. אם עצוב או שמח הוא, או אולי דווקא מאוהב. אלבום הבכורה של Summer Fiction, כמוהו כאותו רגש התאהבות מסורבל, שהאדם צריך להתאמץ ולכבוש. אלא שכאן הוא מתנגן בליווי נגני התזמורת, ומנוסח במילותיו השבורות של הזמר היוצר ביל ריצ'יני.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Summer Fiction