יום חמישי, 27 בינואר 2011

פוסט פוסט צ'ילווייב

למעשה כל הברברת צ'ילווייב הזו מהפוסט הקודם, היא לא יותר מאשר סיפור כיסוי, שבו אוכל להשתמש במקרה שמתחקרים אותי: מדוע לא היית בספריה ביום הזה והזה? שהרי על כך אוכל אשיב: וכי לא חשוב לסקר את התפתחות הצ'ילוויב בשנה החולפת, באותה מידה שבה חשוב לשקוד על הכנת העבודות המתישות לאוניברסיטה?
נו טוב, אולי המילה "לסקר" רשמית מדי, אבל בכל זאת יש מקום לציין את השנה שחלפה בין היכרותי עם Neon Indian ועד להיכרותי עם MillionYoung, הרכב הצ'ילווייב האחרון שצורף לפלייליסט שלי. והדרך הטובה ביותר לעשות זאת, היא על-ידי השוואה בין
השיר Local Joke של Neon Indian, לבין גרסת הכיסוי שלו על-ידי הלהקה MillionYoung. מהשוואה שטחית זו אפשר ללמוד שני דברים: א. כיצד להקות הצ'ילווייב ממחזרות בלי סוף את אותם החומרים, כך שלכל שיר צ'ילווייב שיצא בשנה החולפת יש בהכרח גם גרסת כיסוי. ו-ב. כיצד מוזיקת הצ'ילווייב הולכת ונעשית דביקה יותר. שהרי מלכתחילה השיר Local Joke שקע תחת עומס הסינתיסייזר, ועל אחת כמה וכמה בגרסת הכיסוי שלו. אני ואחותי מזהות בצלילים האלה הרבה בוהק ונצנצים, ולא לחינם הז'אנר הזה נקרא גם Glo-Fi. אבל נדמה לי שכתבתי מספיק על כל זה ליום אחד. אין מנוס אלא לחזור ללמוד (כלומר, מחר).

להורדת השיר Local Joke, של Neon Indian

להורדת הכיסוי לשיר Local Joke

לדף המייספייס של MillionYoung

להורדת האלבום Replicants

פוסט צ'ילווייב

עברה שנה מאז ערכתי היכרות ראשונית עם הז'אנר המוזיקלי הנחגג הזה, Chillwave. בזמן שעבר מאז ועד היום, הספיקו מבקרי המוזיקה להכריז, כל אחד בתורו, מי נחשב למבשר הז'אנר. עבורי, היה זה Neon Indian, הרכב מטקסס, שבראשו עומד אלן פאלומו. אלבומם, Psychic Chasms, שיצא לקראת סוף 2009, הוכר על-ידי כל המי ומי בתור אחד האלבומים "החמים" של השנה. אני חגגתי אותו בדרך קצת פחות חמה: לקראת שעת הסגירה של חנות הנעליים שבה עבדתי, הייתי משמיעה אותו בקולי קולות, ואני והמנהלת שלי היינו מקפצות לנו מסביב לחנות הריקה.
אולי אני צעירה ולא מנוסה מספיק ב"עסקי המוזיקה". עד עכשיו, לא יצא לי לראות כיצד ז'אנר מוזיקלי זוכה לעדנה מחודשת, וכיצד המוזיקה מתרפקת על עצמה. גם לא זכיתי להפנים איך האופנה משתקפת במוזיקה והמוזיקה באופנה, ואיך כל זה צומח בבת-אחת, ובהמון מקומות במקביל. אולי בגלל זה יש איזושהי התרגשות כללית בבלוגי המוזיקה, נוכח הז'אנר הטרי הזה. שהרי בסופו של דבר, מרבית בלוגי המוזיקה, כמו מרבית להקות הצ'ילווייב, מנוהלים על-ידי ילדי שנות ה-80. אלן פאלומו, אמר בזמנו שאם בעבר תנועות מוזיקליות קמו מסביב לערים מסוימות, הרי שעכשיו "כל בלוגר או עיתונאי יכול למצוא שלוש או ארבע להקות אקראיות, לקשור ביניהן על בסיס כמה תכונות משותפות, ולהכריז על זה כז'אנר". יותר משמדובר בז'אנר, אפשר לראות בצ'ילווייב תנועה מוזיקלית שצמחה מתוך האינטרנט והתגבשה תחת חסותו. ואולי השימוש בלשון עבר מטעה, שכן זו תנועה שעדיין מתגבשת, ושרק הולכת ומתפתחת (והנה, כבר נשמעים קולות המשלבים בין צ'ילווייב להיפ-הופ, ועוד כהנה וכהנה).
בעצם, כל הפוסט הזה משמש רק מקפצה לפוסט הבא. ומאחר והמילים שלי, כמו גם ההמלצה על Psychic Chasms, לא מהווים איזה חידוש מיוחד, אני מצרפת פה גם גרסת כיסוי של Neon Indian לשיר של T. Rex, אשר הועלתה לאחרונה לאתר Pitchfork.

יום רביעי, 19 בינואר 2011

קושי מסוים

כן, קיים קושי מסוים, שמחולק לתת-קשיים, שמחולקים לתת-תת קשיים וכן הלאה. ויש אנשים שמייעצים להכניס את כל אלה לרשימה, שכביכול אמורה להקל על ההתמודדות. אאמץ, אם כן, גם אני את השיטה ואומר שקושי אחד נובע מהמחשבה שיש משהו בלימודי הספרות שהורג לי את הספרות. זוהי מחשבה דרמטית. כנראה שזוהי גם מחשבה ספרותית. לכן, לעת עתה אני דוחה אותה מעליי ועוברת ישר לקושי המוזיקלי (תוך שאני משאירה לקורא הנבון את האופציה למלא בין שני סעיפים אלה קשיים אחרים).
הקושי המוזיקלי נובע מהחשש שמא הפכתי לאותם אנשים שמורידים מוזיקה בסיטונאות. מורידים בלי הבחנה, שומעים (פעם אחת, לכל היותר) ומהר מאוד גם שוכחים. כך קרה השבוע שקראתי המלצה על הלהקה Lower Dens, נכנסתי לדף המייספייס שלהם כדי לבחון האם המוזיקה לטעמי, הבנתי שהיא לטעמי, ולאחר רגע הבנתי שהיא גם מוכרת לי. בדקתי בספריית המוזיקה שלי ואכן האלבום Twin-Hand Movement כבר היה שם, ולא רק זה אלא שאף טרחתי לדרג את אחד השירים. אבוי לאוזניים השומעות.
אני לא יודעת בעצם מדוע עברתי ברפרוף על Lower Dens. יכול להיות שהם פשוט לא התאימו לי באותו הרגע. כנראה בגלל שיש משהו עייף במוזיקה שלהם. בעצם לא עייף אלא מזדחל. לא, גם לא מזדחל. למעשה יש כאן תנועה וכלל לא עייפות, אלא שזו תנועה כמעט בלתי מורגשת, תנועה תת-קרקעית שלוקח כמה האזנות על-מנת להבחין בה. כעת משהבחנתי, אני בוחרת לשתף גם אתכם בגילוי הזה.

לדף המייספייס

להורדת האלבום Twin-Hand Movement

אני מודעת לכך שקיים סיכוי שבעוד כמה שנים אסתכל לאחור על תקופה זו, במעין התרפקות רומנטית של אדם שבע רצון שמגחך לעצמו כשהוא נזכר באותם קשיים טריוויאליים שעמדו בפניו בהיותו סטודנט צעיר. כן, קיים סיכוי כזה. לכן אני בוחרת לסיים את דבריי בקריצה שאותה הקורא יכול לפרש בשתי דרכים: כעווית לא רצונית או כעדות לכך שקיים פה גם מימד של הומור עצמי.
*קריצה לקורא*

יום שלישי, 11 בינואר 2011

כיף

רציתי לכתוב על Girl Talk, אבל לשם כך הייתי זקוקה להשראה. היוטיוב, כך מסתבר, הוא מקום טוב להשראה. תבהה במקום לחשוב, כך הוא מורה. אז התרווחתי לאחור, או יותר נכון העמקתי לתוך הכיסא המשרדי, ושבתי לאותם סרטונים שדרכם התוודעתי לראשונה ל- Girl Talk (קישור לדוגמא).
Girl Talk לא מעוניין שיראו בו אמן mashup, על אחת כמה וכמה דיג'יי מן המניין. שמא המושג ההולם הוא "אמן סמפלינג", אינני יודעת. בכל אופן, כל זה לא יותר מגיבוב של מילים לועזיות שמעליהן גרג גיליס, הוא Girl Talk, ללא ספק מתעלה.
קראתי לפני כמה זמן ראיון עם גיליס שבו המראיין התחכם לשאול האם אוהבי המוזיקה היומרניים מסוגלים להאזין לראפ רק כאשר מסומפל ברקע שיר של הפיקסיז. זו שאלה שעמה נאלצים להתמודד כנראה כל אותם מאזינים המתאמצים להוכיח עד כמה הם אניני טעם (כמה מתיש). באשר לי, אני רוצה להאמין שאני לא מאזינה ל-Girl Talk רק משום שהוא מהווה עבורי תירוץ נוח להקשיב לשירי הפופ ה"מביכים". האמת היא שאני לא מאזינה לשירים אלה פשוט משום שהם לא עושים לי את זה.
איכשהו, Girl Talk משנה עבורי את כל זה. הוא אינו רק נותן פרשנות מחודשת לשירים נדושים, אלא יוצר מהם מוזיקה חדשה לגמרי. מוזיקה שהיא מעוררת, רקידה ושמחה. באלבום החדש שלו, All Day, אפשר שהוא מעט מתח את הגבול הזה של שימוש בחומרים נדושים כדי ליצור דבר חדש (סיום האלבום בשיר Imagine ללא ספק חתם את המהלך הזה), אבל אני לא אומרת את זה במרירות. בעצם, קשה להיות מריר לנוכח אלבום שהוא כל-כך מקפיץ ומשמח. ולעזאזל עם היומרה המוזיקלית.

לדף המייספייס

יום שישי, 7 בינואר 2011

רשע

אפתח בהתנצלות: כבר שבוע שאני מחזיקה (באופן וירטואלי) באלבום החדש של Deerhoof, שהודלף על-ידי הלהקה שיר, שיר ואוגד על-ידי גורם אנונימי ברשת. לא היה לי פנאי לשתף אותו כאן מסיבות לימודיות, וכנראה גם מסיבות אנוכיות. סליחה, סליחה, סליחה.
יצא לי להזכיר כאן כבר הרבה להקות ולהגיד את Deerhoof באותה נשימת name dropping ארוכה, נדמה לי קצת עוול. אך מצד שני, הניסיון לרומם אותם במילות אהבה מאוסות, נדמה אף הוא מן העוול. לכן אסכם ואומר כי את Deerhoof אני אוהבת מאוד, מאוד (מאוד!). כעת, משהודלף אלבומם האחרון Deerhoof vs. Evil, אני ממש מחזיקה את עצמי שלא לשמוע אותו פעם אחר פעם, ולהמאיס אותו על עצמי עוד לפני שהאלבום ייצא באופן רשמי, ב-25 בינואר. אך זו כאמור, משימה קשה מדי. אין כאן בעצם שאלה. בדירהוף נגד רשע, נגד כח רצון, או נגד כל דבר אחר בעצם, דירהוף ללא ספק לוקחים.

לדף המייספייס

יום ראשון, 2 בינואר 2011

סוף?

עניין משונה. השנה החדשה אמנם נפתחה, אך תחושת הסוף עודנה תלויה באוויר. זוהי תחושה מדומיינת, כאילו פוסעים אנו בצעדים גדולים לעבר אותה קשת בענן (לנצח בלתי מושגת!), היא חופשת הסמסטר. האם לא דיברתי אך לפני רגע על פתיחת הסמסטר, על מבוכי האוניברסיטה ועל נטל המילים? כן היה זה רק לפני רגע, אך נדמה כאילו הזמן כולו נדחס לרגע הזה. כעת אני עומדת לקראת סוף הסמסטר הראשון ונדמה שהפכתי כבר לסטודנטית קלישאתית מן המניין (כשאני אומרת "קלישאתית" אני מדברת על הז'רגון הסטודנטיאלי שכבר שגור בפי לחלוטין: אחח העייפות, הקפה, העומס והמוזיקה. מרים חייו של הסטודנט).

בשבוע האחרון של 2010 האזנתי בלי סוף לאלבום החדש והמודלף של Smith Westerns, להקת Garage-Rock (עוד מושג קלישאתי, כך מסתבר) משיקאגו, ששמעתי עליה רבות אבל טרם יצא לי להאזין לה עד עכשיו. Smith Westerns הם מסוג הלהקות שמעודדות אותי לצאת לכבוש את העולם, במקום להזדקן לי תחת אורו החיוור של הפלורוסנט.
"לכל הרוחות, אני צעירה! לא חבל להתבזבז על המחשב?" קראה הסטודנטית הצעירה. ולאחר רגע השתופפה חזרה אל הלפטופ הקטן, וקול אנחתה מילא את הספרייה.

לדף המייספייס
(יש שם רק שיר אחד להאזנה, אבל זה כל מה שצריך בשביל להשתכנע)