יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

הסבר חלקי

מדוע אינני כותבת? משום שמאמצי הכתיבה שלי מכוונים כרגע לעניינים פרקטיים יותר ככתיבת עבודות אקדמיות (אף שאלה לעולם עוסקות בתכנים שאינם פרקטיים), ומשום שאני לא מוצאת לכך פנאי. אך בעיקר משום שהכתיבה שוב נדמית תפלה בעיניי. אבל אני קוראת ראיונות עם אמנים שאני אוהבת ואלה ממלאים אותי ברעיונות מהפכניים. למשל: כשסטיבן מלקמוס אומר שהוא מתקשה בכתיבת מילים, המפגרות לעד מאחורי המנגינות המרובות שהוא מלחין. או כשבק אומר שהוא מקנא באנשים שיוצרים ללא הרף, כלומר מכח האינרציה ומבלי להעלות את השאלה: האם העולם באמת זקוק לכל זה? אף שזוהי בדיוק השאלה שנשאלת מאחורי הקלעים, וככזו היא נוטה גם להדהד בעבודותיי האקדמיות או בכתיבתי האישית יותר: האמנם העולם זקוק לעוד ניתוח משעמם ליצירה ספרותית קנונית? וכן הלאה וכן הלאה.
בהקשר המוזיקלי עסקתי בשבועיים האחרונים בעבודת מחקר ובילוש. אך מי יהיה שותף לשמחתי הילדותית כשאמנם מצאתי את החוליה החסרה בין Beck ל-Whirlwind Heat (להקה נשכחת שאהבתי בתיכון) בדמות גרסת כיסוי לשיר Fume? אלה הן שמחות זניחות בעולם המוזיקה האינסופי והמתפשט כל העת.
כעת אשיב לשאלה שנשאלת "מאחורי הקלעים" ואגיד כי העולם אמנם זקוק לכל זה, כלומר ליצירה האינסופית והמתפשטת. וזאת על-אף שלרוב זו תסווג בדיעבד כסתמית, כפי שעבודותיי האקדמיות ייראו דלות בקריאה שנייה. אך כרגיל אני מבקשת לקשור כאן בין דברים רבים מדי: בין הכתיבה האישית למקצועית ובין היצירה המקורית לגרסאות הכיסוי. נוסף לכל אלה ישנה כמובן גם ההמלצה המוזיקלית, שנדחקת כרגיל לסוף הפוסט. זו תעסוק הפעם באלבום החדש והמדובר של Charlotte Gainsbourg, אלבומה השני ברציפות שהופק על-ידי בק. כבר ציינתי במשפט את אהבתי לבק, אך כעת אוסיף עליו משפט נוסף ואקשור אותו עם אלבומה האחרון של גיינסבורג, שגם הוא היה חביב עליי במיוחד.
וכאן אפשר לראות אותה רוקדת:
 
לדף המייספייס


אין תגובות: