יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

אחד אפס אחד

פוסט מספר 101, שזה נחמד ומתחרז עם אמבולנס. שמתי לב לכך שהמספרים העגולים והיפים, וכאן אני מתייחסת דווקא למספר 100, הם המעוררים בנו מחשבות קיומיות (אף שזהו שקר. התהייה הקיומית קיימת עם ובלי קשר למספרים). שוב יתהה הבלוג על קנקנו. תהיה מסורבלת, בין לבישת המעיל לסידור התיק על הכתף. הסרבול הזה שבמחשבותיי. מצד אחד הן ילחשו משהו אודות ייחודם של המספרים העגולים, ומן הצד האחר הן יודו בחשיבותם או בחוסר חשיבותם של המספרים כולם. בגרירת הרגליים ובניסיון לאזן את כוס הקפה - המחשבות הקיומיות נוכחות תמיד. או שלא תמיד. אחרי שיסתיים השיעור ואלבש את המעיל. אחרי שאסדר את התיק ואאזן את כוס הקפה. אחרי כל זה, ייארז השבוע שנפתח בפוסט הקודם.
יוצא לי להאזין עכשיו יותר לעומק ל- Beck (הסיבה לכך תובהר אולי בהמשך), שזה מאוד נחמד לאור הנטייה המתגברת לרפרף על המוזיקה (יחד עם נטייה זו גוברים גם התיאורים המסולסלים המתלווים אל המוזיקה. אבוי!). Beck, שנעלם מעט מקדמת הבמה בתקופה האחרונה, עושה כרגע הכל מלבד להוציא אלבום משל עצמו. הזכרתי אותו למשל בהקשר של הפקת אלבומם האחרון והחביב של Stephen Malkmus and the Jicks, אך לצד זאת הוא הספיק גם להפיק אלבום ל-Thurston Moore  (סולן Sonic Youth) ול- Charlotte Gainsbourg, ולשתף פעולה עם שורה של אמנים מוכרים יותר ופחות (אציין למשל את שיר הפסקול לסרט Twilight  שהוקלט ביחד עם Bat For Lashes). על היעדר האלבום אפשר אמנם להבליג, אבל לא רק בגלל העבודה ש- Beck עסוק כרגע בפרויקטים אחרים. זה בסדר כי אפשר עדיין לחצוב דבר חדש מיצירותיו הקיימות, שהן רבות וטובות. כך למשל, בשבוע שעבר מצאתי לי EP מהנה ביותר שהופק ב-2005 ותחת חסותו של Beck, על-ידי אמנים המכנים עצמם Paza Rahm ו- 8-Bit. ה-EP מורכב מארבעה רמיקסים לשירים מהאלבום Guero, שנערכו בסגנון מוזיקת גיימבוי. זה לא מציק כמו שזה נשמע. למעשה, זה נשמע כך:
במילים אחרות: כיף גדול.

אין תגובות: