יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

אפשר גם להרפות

יש אמנם רגעים שבהם העצבות נדמית לי עניין עמום, אור אדום שמהבהב ממרחק רב, בקצה הציר שעליו אני מסמנת את רגשותיי. למשל, ברגע הכניסה למכונית. שוב אינני יודעת מהו זה ששכחתי. אז מאותתת לי הנורה האדומה: העצבות, העצבות היא ששכחת. אך יותר משמפחידה אותי העצבות (כמגדלור היא מאותתת לי מרחוק: כאן נמצא הבית), מפחיד אותי הבוז. שוב נדמים לי כולם לכתמים לבנים על בריסטול שחור. בחורים עייפים ובחורות יפות עם מכנסי חאקי גבוהים. וקשת רגשותיהם (כמה שחוק הוא אושרם! ידיהם שחורות מעבודת הכפיים המבורכת), קשת רגשותיהם הבנאלית. אז אני יודעת - לא תחכום יש כאן כי אם בוז, בחסותה של ידיה המלטפות (השבורות, המעוקמות, הנהדרות) של העצבות.
גם המוזיקה יכולה להדמות לי ברגעים אלה לגוש אחד. כתם לבן על בריסטול שחור. וכל ה"אינדי" הזה שקשה לפעמים לפרק אותו לגורמים, בפנים מוארכות, שיער נפול, מראה טבעי, משולש על-גבי משולש. ברקע שרים Gong בעליצותם המעוקמת: Generations come and go, some get bitter and some let go. המרירות, מקור הבוז, היא שקשה לי במיוחד.
וכעת למוזיקה האחרת, זו ה"רלוונטית". ושלום ל-Tamaryn, הרכב שוגייז מסן-פרנסיסקו, שלפעמים נשמע לי כמו כל דבר אחר ולפעמים מצליח בכל זאת לחצוב איזה משהו (אך לא אשתמש כאן בדימוי הלב המאובן). אלבומם הראשון שיצא כבר ב-2010 התגלגל לידיי רק לאחרונה. ובכל זאת.. ובכל זאת. נכנסים אנו למכונית ושוב אנו נוסעים.
 


תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

לאב פייד הוא השיר הכי טוב באלבום של טאמארין שלצערי חוזר על עצמו :(
נקווה שהשני שלהם טוב יותר...

מיכאל גינזבורג