יום שלישי, 26 ביולי 2011

מעל לאדמה

אחח... כשהייתי צעירה יותר. האינטרנט עדיין לא מימש את הפוטנציאל המלא שלו. ואני תרתי אחר בני שיחה אינטרנטיים. שאיתם יכולתי להחליף רשמים מוזיקליים. מעמד עגום.

הייתה תקופה שהייתי מתכתבת, באנגלית שבורה למדי, עם בחור מאנגליה שהאזין הרבה ל- Pavement. בהתכתבות מלאת פאתוס הזכורה לי במיוחד (אך כאלה הן שנות ההתבגרות כשהן נאחזות בקביים החברתיים המכונים "אינטרנט": מלאות פאתוס), כתבתי לו איך בעיניי, העתיד המוזיקלי טמון כולו במוזיקה האלקטרונית. את יהבי השלכתי על מספר הרכבים סמי-חתרניים, ובמיוחד אהבתי להאזין ל-
Sébastien Schuller. אך לא נדמה שהבריטי התרשם מנבואת הזעם שלי. חזרנו לדבר על סטיבן מלקמוס. אחרי זה התגייסתי לצבא והפסקנו לדבר. האהבה למוזיקה האלקטרונית גם היא דעכה, והוחלפה באהבה לרוק פרוגרסיבי. וזוהי חברים, ההיסטוריה כולה על רגל אחת.
כעת אנו שוב בעתיד ועומדים על שתי הרגליים. בעצם, העתיד לא שונה כל-כך מהעבר. גם כאן ההתכתבויות האינטרנטיות-מוזיקליות. וגם כאן הפאתוס. אבל סוף-סוף, נדמה שהאינטרנט מימש את הפוטנציאל שלו.
השבוע אירעו שני מאורעות מוזיקליים (בחוג לספרות היינו אומרים שבהגשמת שני המאורעות העבר נארג לתוך העתיד בדמות ההווה): שבתי להאזין ל- Pavement מצד אחד, ומצאתי לי הרכב סמי-חתרני שמזכיר את Sébastien Schuller, מן הצד האחר. Emily Reo הוא נקרא. אורלנדו היא עיר מוצאו. במרכזו עומדת אמילי. סביבה נאספים, משום מה, כמה בחורים בתחתונים. המוזיקה אמנם הרבה יותר עמומה מהמוזיקה האלקטרונית של סבסטיאן, אך ברקע ממשיכה להסתובב לה אותה קרוסלת רפאים. דימוי מאוס, כן. אך עם זאת, שובה לב. במיוחד באותם רגעים שבהם ידה של הנוסטלגיה על העליונה.

לדף ה-bandcamp (חינם בלי רגשות אשם)

2 comments:

Yftach אמר/ה...

הפאתוס התחלף בפאתוס-אירוני-מודע-לעצמו?

יעל אמר/ה...

היד קלה על המקלדת!
(האמת שתמיד הוא היה מודע לעצמו. הפאתוס).